סִימוּלָאקְרָה

הכי אני זוכרת

את החיוך שלך

שגרם ללב שלי לחייך מיד

ומאז הוא לא מפסיק

כשהייתי ילדה קטנה הלכתי תמיד לאיבוד. הייתי חולמנית, וסקרנית, וברגע של חוסר ריכוז, בקניון או בחוף או ברחוב, ההורים נעלמו לי משדה הראיה, ומצאתי את עצמי לגמרי לבד בתוך המולה של זרים.

אני לא זוכרת פחד. ידעתי בדיוק מה לעשות כדי למצוא את הדרך חזרה.

חיפשתי את הדמות הסמכותית באזור. שוטר או שומר או מציל. ניגשתי אליו, תפסתי לו ביד ואמרתי - סליחה אדוני, הלכתי לאיבוד. תוכל לעזור לי?

והוא, גיבור העל שלי לרגע, תמיד החזיר אותי למקומי הבטוח.

(תתן לי יד, בבקשה?)

את ידי בידך

ואמרת לי

כמו שלא הייתי צריכה שהיא תראה לי איפה ונוס ואיפה נפטון על המפה,

אני לא צריכה להראות לך

איך פה נפלתי וחטפתי מכה

ואיך פה סתם הייתי בודדה

ופה, פה משהו הצחיק אותי נורא

אנשים עם לב שחור מאיר כמו שלך

מוצאים את הדרך לבד