עושים טעויות

איזה מין מזל

יושב על הספסל

גאון מוחמץ, חמוץ, מילים קטנות בסדר מתגלגל.

אבל, חבל, אותך קשורה ברגל, יושב על הספסל, מתבונן בך נכנעת לחבל

שינויים מוזרים

דלטאות פיזיות

כאילו, וסליחה, אבל למה שמחזור החירבון שלי ישתנה? כתגובה לתרופות. אוכל אותו דבר בגדול.

מחזור השינה שלי מוזר, ממש.

המחזור של כל הנשים מסביבי משתנה.

טירוף, זה שינוי אמיתי בכלל? או רק היפר מודעות לעצמי שמעולם לא הרשתי לעצמי בלי סמי תודעה חוקיים? או סתם מודעות.

למי שקרא את הפוסט הקודם והגיב, תודה.

אבל אני לא לבד, רחוק מלבד.

רק הגמירות שלי עברו שינוי, והיום מורכבות ולבד, נדרש המון זמן ורק אני לבד מצליח, יקירותיי ניסו כמה שעות, מספר פעמים להנאת כולנו, אבל אני לא מצליח לגמור.

שינוי אמור להיות חיובי

חיובי זה לא דיכאוני

מברבר את עצמי לדעת, מסתובב סביב מועקה ריקה. אני חושב שאת הבור של הדיכאון מסתבר שהכרתי היטב, את המקום החדש, אני עוד לומד.

משהוא מאושר פה? דיכאון קליני זה הגדרה כל כך מוזרה.

דיכאוני לא צוחק בראשי, ולא מאושר חצי לפחות, ואני מאושר לפחות חצי

שפחתי, הוא שפחתי האהובה.

רציתי לכתוב שפכתי מילים, לא זרע, מקווה שזה יעשה טוב. אבל ,טעות אות אחת ואני מחייך בגללה.

איך הצטברות של חיים טובים מגיעה לדיכאון?

גיל ומשמעות, מטרות והישגים, למה הם מאבדים קול בעולם הזה של הרגע, מלחמות רחוקות ממני, מחרבות את עולמי הפנימי.

שיהיה סוף שבוע רגוע

שיחזירו אותם כבר

שיהיה תקווה שהדור של הקומונה לא ידע עוד מלחמה

מלעשות ביד

ונמאס מלא לגמור בלי לעשות ביד

זה חטא היוהרה, היקום מגיב לי?

זה לבד, או לא

וזה נמאס

לא אוהב לבד

ולא דיכאון, כדורים ומלחמות

לא אוהב את עצמי מספיק

לא מצליח לאהוב את מי שחשוב

נמאס

נ.ב. לא אני לא התאבדותי, זה לא במחשבות גם כשנמאס, ליתר ביטחון למען המעט שקורא, מעריך את השנייה שהייתן כאן

עדין נמאס לבד

זה בהחלט לּא אפרודיזיאק

הפסיכיאטר מסתכל ואומר לך,

יקירי, אני חושב שאתה שנים בורח מהנושא, אבל כדאי שתפנים, יש לזה שם, וזה נקרא דיכאון.

יותר

לאף ורסיה שהייתי

אבל כן לרעיון של מה שהיית את לי

לנסות להבין

או לתקן

זה לא באמת החיים שלי כרגע

אני מנסה בעיתות הלחץ, עקב אותות הלחץ המופגן, לא לשוב לדפוסים פחות טובים.

מנסה ולא מצליח (,) לחלוטין. (פסיק אלטרנטיבי למשמעות כפולה מתחכמת).

פעם בראשי שלי היה לי מקום לנקות את הראש, ממילים ומחשבות. לכתוב ולדמם, זו לא אופציה יותר.

פעם בדסם היה פתרון.

פעם ידעתי לברוח.

ועכשיו אני לא.

אני לא מצליח לאפשר לעצמי, את הסרחון העצמי שיש בבריחה.

כולם בורחים, או מתפרקים.

אני אסוף, בונה לחץ, ומנקה את מישור האסון המתקרב.

יהיה דור מלחמות

אבל

כמו סינוור,

בין אושר לחושך כל הגוף מטלטל

החיים ממשיכים, אבל אילו החיים?

כמה הוא חסר חיבור לקרקע?

החיים מבקשים מאמץ מנבחריהם, לא קלישאות.

אני מבוקע.

סקספיזים נדרש.

לבד נדרש יותר.

זמן בלי א.נשים סביבי.

ערבות אוסטרליה, תנינים וקצת כבשים.

אם כבר מעברים, למה הקנגורו חצה את הכביש?