אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

אני

לפני יומיים. שבת, 22 ביוני 2019, בשעה 19:44

אחרי שלושה ימים של מסיבות אלכוהול חברים ואוכל טוב

פשוט מתפרקת

החוסר ביטחון שלי מגעיל אותי כבר

נמצאת במסעדה והדמעות חונקות אותי 

מגיעה הביתה ופשוט צורחת מכאב ובכי.

 

לפני שבוע. שני, 17 ביוני 2019, בשעה 14:27

למה לי להישאר במקום בו לא מסוגלים להכיל אותי?

הפסיכולוגית שלי אמרה שאני פשוט מתנתקת מאנשים כאלו.

האם זה טוב?

האם זה רע?

לא יודעת, העיקר שזה לא מול העיניים שלי.

ומערכות יחסים למשל,

אם עכשיו זה לא טוב, ואם עכשיו אני סובלת, מה יקרה כשיהיו שם רגשות?

אני צריכה מישהו שיתן כמו שאני נותנת. שיהיה שם בשבילי למרות הכל.

אני בן אדם כייפי ממש שזה מצחיק עד כמה הם פיספסו את זה.

מערכות יחסים הרסניות? אני אוהבת את זה, זה מה שמצחיק.

אבל תמיד הצד השני מתחיל בטוב וגורם לי להתאהב, אחר כך זה נהיה רע. ואז אני נשארת כי אני אוהבת את הבן אדם ולא רואה את הדברים הרעים רק את הטובים.

אבל כשהצד השני מתחיל ברע ואין לו זמן בשבילי, למה שאשאר בעצם?

 

לפני שבוע. שבת, 15 ביוני 2019, בשעה 18:23

פתאום זה מכה בי שוב

לחץ בחזה וכאבי בטן

המועקה

 

עצבים בגוף מדעות של אנשים.

 

בכי של לילה.

ההרגשה שאני לבד.

שאלות של אנשים מזכירות לי שאין לי אבא.

שוב ושוב ושוב.

 

ואהבה?

איפה היא?

אני צריכה חיבוק.

לפני שבועיים. שלישי, 11 ביוני 2019, בשעה 13:02

רומי אומרת שהיא מפחדת 
מהחיים, מהשגרה, מהכל 
ואפילו שאבא סיפר לה 
שהיא מיוחדת 
זה מרגיש שהיא עומדת ליפול

לפני שבועיים. שני, 10 ביוני 2019, בשעה 05:47

אם תבוא מתוך הפחד
איך אמצא לי שוב מקום בליבך
אל ליבי
כמו גלים שבים מדרך
חוף רחוק ומסוכן
גם אני למולך

 

נינט.

לפני 3 שבועות. ראשון, 2 ביוני 2019, בשעה 17:22

אני לא מצליחה להכיל את עצמי.

החברות שלי לא יכולות להכיל אותי.

אני שונאת את כולן אני נשבעת.

חוץ מאלה שיודעים שאני אוהבת אותם. יש די הרבה.

אבל אלה שאת הכי מצפה כבר אינם.

אבל זה בסדר אני מתחילה להשלים עם זה.

 

 

 

לפני 7 חודשים. שני, 5 בנובמבר 2018, בשעה 19:10

רגע אחד הוא מציע לך חיבוקים, נשיקות

ואומר שבאמת אכפת לו ממני ושואל לשלומי

ורגע אחר הוא כבר לא שם יותר

מזכיר לי מישהו.

ואז אני מרגישה לבד

ואני מרגישה בדידות

ואני מרגישה שכואב לי הלב

ושאני צריכה להרעיב את עצמי

וזה מה שאני עושה.

 

 

לפני 7 חודשים. שישי, 2 בנובמבר 2018, בשעה 15:24

הייתי בעבודה ועל הקיר שם מודבקות קריקטורות של העובדים

לרגע עצרתי ובהיתי בהן.

אבא שלי היה עושה את זה הרבה יותר טוב.

ולחשוב שהוא לא יעשה יותר קריקטורות

בהיתי בהן והמחשבות רצות ואני עוצרת את הבכי אבל בכל זאת העיניים שלי על הסף

 

אני מתגעגעת