מבטים בבלתי נראה

במימוש הנשלט שבי, יש משום העדפת הנאה נחותה על פני סבל מכובד.

- הרגשה ערומה

אדם אחד סביר ונורמטיבי, נהג להינות מחייו, מאישיותו, מבטחונו ומהאגו שלו. מקור הנאתו הנזכרת הוא עצם זה שהתפתחויות חייו תלויה ונסמכת על בחירותיו, שיקוליו ודעותיו: חייו ניתנים, ולו במידה מסויימת, לבחירתו. למשל, יכל לא להאמין בדת וראה בחתול שחור רק חתול. אותו אדם לא נהג להסתפק במזל כהסבר וסירב להסגיר את הדברים תחת "כללי הטבע". רצה ראיות והוכחות, מאורע, תוצאה וקשר סיבתי, ורדף תמיד אחר הרציונל. בקיצור האדם היה רציונאלי, ריאליסטי, חכם וחריף.

אולם, האדם נתקע כשחשב על האישה. על אף חוכמתו, חריפותו, הרציונליות והריאסליטיות שלו לא יכל לראות באישה רק אישה. הוא ראה בה משהו מעבר למה שנראה. למרות שהיה חסיד לשוויון וחופש, ואויב לשפיטות- שוב כי לדעתו כך הרציונל- הרגיש בנוח להישפט כאשר חשב על האישה. לא היה לו נוח עם זה- הרי לא נהג להשלים עם הבלתי נראה. ניסה לחפש הסבר רציונלי, חיפש קונסרוקציות לוגיות אחרות כדי להסתגל לראות באישה כאישה- אך ללא הועיל.

האדם נתקל בחומה, נשכב מולה חסר אונים; התערערה אישיותו, בטחונו והאגו שלו. הבין שהאישה וכל מה שחשב לגביה היו כלל טבע, משהו הכרחי ובלתי פתיר. האדם נכנע לראשונה בחייו. נכנע לבלתי נראה והלא נפתר. האדם נכנע לכלל הטבע. כאשר אישיותו, בטחונו, והאגו שלו נבלמו, התחיל להרגיש בהנאה, אותה הנאה שמרגישים בה כמתחילים לגנוח מכאב שיניים: כאשר הכאב מגיע לרמות בלתי נסבלות, מסכימים לוותר על האגו שלנו, מתחילים לגנוח ללא כל התחשבות באגו, ללא התחשבות בכלום; מוותרים על הכל כי נאלצנו; בוויתור הזה הנאה עצומה שמקורה ב-"אין עוד מה להפסיד". כך הרגיש האדם- והתחיל להינות.