א ו ר פ ר א

בכף יד גדולה אתה
שוטח את תשוקתי
רועדת מתפוררת
למילים ואותיות
שנשאבות
ומציפות
את המכה
שהיתה פעם לטיפה.
וגם אחר כך.

אתה
שתמיד.
שאהבה נפשי.

אתה
תבוא
ותיקח
כי
אתה
יודע
שזה שלך.

אני לא אוהבת לתכנן.
זה לא מלחיץ אותי מספיק.

זה התחיל כבר
כשהחניתי את הרכב.
אני רוצה.
אני לא.
למה?
אין כסף.
את לא אוהבת אותי.
ממש.
את לא סובלת אותי.
התישבנו בארומה.
היתה לנו שעה וחצי לשרוף.
הסברתי לו בשיא הרצינות
שגם אני רוצה
עוד מכונית.
עוד שמלה.
עוד סנדל.
אז תקני.
אני לא צריכה אותם באמת.
את רואה? אני ממש צריך.
הסתכלתי עליו.
כמה נחישות.
הוא כנראה כבר ידע
מה שאני טרם.
כן..בסוף קניתי לו את זה.
עוד בובת וובקינז להאכיל ולטפל.

זו הלטיפה ש
הופכת בשניה למכה.
אני כבר לא רגילה
אבל אותך זה פ
חות מעניין.
אתה מחייך
כמו תמיד
חיוך של כן א
ני יודע
אותך.
וההשפלה הכי מ
תוקה בהתחננות ל
עוד
ועוד
כאילו לא
חזרת שוב ו
שוב.

הפתעות
צריך
שיודיעו עליהן..


מודיעה
עכשיו
על
בוקר קסום!

ואני ממריאה
ונוחתת ושוב
נוסקת
על בסיס
יומיומי
לאמבינה
מה הביג דיל?

דברים
מסתדרים
גם אם כל
מה שאני
עושה זה
למשוך בכתפי.

ירכיה מתפשקות.
זרועותיה מאומצות.
היא מביטה ממקומה
אל המאסטר שלה.
המצלמה מצקצקת.
המסטר מחייך בעלטה.
היא מתעוותת.
-פיקחי עיניים.
-לא לזוז.
-הזקר את פטמותיה.
-כך..שתצרח.
ומלוא
גווני הכניעה
והיופי
מתפתלים
לאיטם
דרך
הקשקוש
המתכתי
של הצמצם.