לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

מאחורי המסכה- סאבית בעולם שכולו וניל

דמיינו בראשכם דמות, בחורה צעירה, אינטליגנטית, חייכנית, מאוד סגורה בפני העולם. מאוד ביישנית, משום מה. דמיינו אותה עובדת לאורך היום, הולכת במורד הרחוב, מפנה מבט בכעס כאשר שורקים או צופרים לה.
דמיינו את הדמות הזאת. דמיינו אותה חוזרת הביתה בערב להחליף בגדים, דמיינו אותה יוצאת שוב בשקט, על קצות האצבעות, כדי שההורים לא ישמעו. דמיינו אותה עולה על מונית, שולחת חיוך מתוק מידי, מהחשש שישפוט אותה על פי בגדיה החדשים. דמיינו אותה יוצאת מהמונית ושולפת מסכת בד מתיקה הקטן, חיוך מתפשט על פניה, הקמט בין הגבות משתחרר, והיא נעמדת בתור למועדון ביחד עם עשרות האחרים, ומשהו בה נרגע- כי היא יודעת שללילה אחד היא יכולה פשוט להיכנע.
אני כאן כדי לספר לכם קצת עליה.
לפני חודשיים. חמישי, 15 באוגוסט 2019, בשעה 17:50

זה לא העולם רועד, אלא אני ואתה 

חסרי שיווי משקל, מהססים, מפוחדים. 

האדמה תחתינו לא זזה,

הרצפה לא מתפרקת, 

למעשה העולם עומד קפוא כולו

מחכה 

 

שנפסיק לגמגם בדיבור 

שנאהב, שנכעס, יציב וברור 

שניגע עד הסוף 

עד

עד שיגמר לנו האוויר

 

או עד שניפול. 

 

Lucy 

לפני חודשיים. שני, 5 באוגוסט 2019, בשעה 20:13

אנחנו נשכבים לראות סרט, זוג זרועות נשלחות לעטוף אותי ולפתע אני שם. 

לפעמים יש לי הרגשה כזאת, כאילו אם לא מחזיקים אותי בכוח במקום אני יכולה להתאדות למקום אחר. אני לא יציבה כשאני לבד, העיניים מזדגגות והמוח שוקע בכל העולם האחר מהכאן והעכשיו. ״זוג רגליים על הקרקע״ או ״ראש על הכתפיים״, אנשים קוראים לזה לפעמים, אלה בדיוק הדברים שאין לי. לפעמים זה נדמה כאילו אני בכל מקום ובכל זמן מלבד המציאות. 

כשהוא מחזיק אותי, הוא מחזיק אותי חזק. לפעמים חזק מספיק בשביל להכאיב. בדרך כלל, פשוט חזק מספיק בשביל שלא אוכל שלא להרגיש בו. במובנים מסוימים הוא מה שמחבר אותי לאדמה ואוזק אותי למציאות. לפחות כשהוא שם כדי לעשות זאת. 

סקס זה מצב רוח, אבל המגע הוא סוג של תקשורת. רצף נוסף של שפה לא מילולית שעובר כל הזמן מעלינו, נחלש ומתגבר יחד הקשר שלנו, לפעמים מחבר אותנו ולפעמים מרחיק עוד יותר.

כשאני קוראת אותו, אני קוראת את העיניים שלו. את התנועות הקלות בשרירים שמתחת לשפתיים, את קצב הלב שלו כשאני עושה פעולה ״נכונה״ מסוימת, פעולה שמושכת אותו אלי. אני לא קוראת את המילים שלו בדרך כלל, זו לא השפה שאנחנו מדברים בה. לעומת המגע, גופו והבעות פניו, התקשורת המילולית שלנו ריקה כמעט לחלוטין. משיחות הוואצאפ שלנו ניתן להסיק שאנחנו ידידים קרובים לכל היותר, מהשיחות בעל פה יהיה אפשר להסיק אפילו פחות. 

אז אני קוראת אותו, בשקט ולעצמי, שותה אותו באיטיות שמתקשרת אצלי ללגימה מכוס קוניאק שצורבת את דרכה מטה. ממיסה אותי לתוכה. אני קוראת אותו בעיניים גדולות ובדממה מלאה, ואני לומדת. מה כן ומה לא, לאן מותר ולאן אסור. ואני מניחה לו לקרוא אותי. 

הוא מקבל ממני עזרה. קשה להבין אותי, במיוחד כשמדובר בגבולות המיניים שלי, ואני לא אוכל לצפות ממנו להסיק הכל לבד. ברגע שנתחיל לשחק באמת, זה גם יהיה מסוכן. 

לא. הוא מקבל ממני עזרה. חיוך, חיכוך, קרבה, כל פעולה שתגיד לו בבירור ״כן, בבקשה. את זה? להמשיך.״ ולפעמים, כשזה חשוב באמת, אני אפילו מהנהנת. אך בדרך כלל אעדיף לתת לו לקרוא אותי באותה השפה שאני קוראת אותו. בשקט חייתי, מעט פראי אפילו, באנחות קטנות וגניחות של הנאה. במילה ללא מילה, בשפה ללא שפה. התקשורת המילולית שלנו מלאה ביותר מידי שכבות של מסכות. בתוך הדממה הזו שוכנת כנות טהורה ונקייה. 

ובתוך הדממה הזו אני שוכבת, קצת יותר שם בכל רגע שעובר. קצת פחות בורחת לכל מקום אחר. פשוט שם, בין סדין לשמיכה לזוג זרועות גדולות וחמות, לחזה רחב עם לב פועם, לזקפה קטנה, ולחיוך.

Lucy 

לפני חודשיים. שני, 29 ביולי 2019, בשעה 00:08

תן לי רעש ורגש

תן לי אש אלימה

עשה בי אסון

זרע בי זוהמה

תן קצת יותר,

את אומרת,

יותר מאותך. 

 

והוא שקט.

 

Lucy

לפני חודשיים. שבת, 27 ביולי 2019, בשעה 17:44

את יודעת כי הדברים הקטנים מתחילים לצעוק לך.

אם ידיד פוקד עליך לא לזוז וכל הגוף שלך בוער אבל הוא בסך הכל בא להוריד ממך ריס.

אם את יושבת ברכב ומושיטה יד למפתח שנפל ומתענגת הרבה יותר מידי לתחושה של החגורה נתקעת במקום, מצמידה אותך לכיסא.

אם את מוצאת את האינטימי גם כשהוא לא קיים ומדמיינת את המיני מאחורי כל מילה.

אם את שוכבת לילות ארוכים במיטה, חושבת וחושבת על מה שאין אבל אולי יכול להיות.

אם את עומדת מול המראה אחרי המקלחת ותוהה בחיוך היכן יהיו הסימנים.

אם את מצמידה מפרקי ידיים כשאת לבד, פשוט לכיף.

אם את שוקעת במחשבות ולא יוצאת.

אם את נוגעת ונוגעת ונוגעת ולעולם לא יודעת שובע.

אם את שלך, אבל רוצה להיות שלו.

אם את מחליפה תחתונים שלוש פעמים ביום.

אם את יוצאת מהבית עם טישירט וג׳ינס אבל לובשת מתחת חוטיני ותחרה, כי חשוב להרגיש יפה. 

את יודעת, את מכירה את הסימנים.

 

ואני שואלת,

מתי די?

Lucy 

לפני 3 חודשים. שני, 8 ביולי 2019, בשעה 21:19

כשהוא אומר לי שאני יפה

אני רוצה לצאת לרחובות בחוטיני וחזייה

ולרקוד על כל עמוד תאורה

שאני רואה

ולהתנפל על כל גבר עד שישכב,

מתנשף על המדרכה

מבוהל, מבולבל

מטורף תאווה.

אני רוצה להטריף את כולם כשהוא אומר לי שאני יפה.

 

אבל בעיקר

אותו.

Lucy

לפני 3 חודשים. שישי, 5 ביולי 2019, בשעה 22:45

היי, 

מה נשמע? 

אז ככה, רק רציתי לשאול

אם תוכל

רק אם זה מסתדר 

לדחוף את הזין שלך לכוס שלי? 

אני יודעת שאתה עסוק

גם אני, תקופת מבחנים, עבודה, 

חברות

אבל בכל זאת

אם אתה מוצא איזה ערב פנוי 

לזיין לי את הצורה

אני אעריך את זה מאוד. 

מה אומר? 

 

Lucy

 

לפני 3 חודשים. שישי, 5 ביולי 2019, בשעה 22:31

במשך הרבה זמן האמנתי שאני מבינה במיניות. עד אמצע גיל 18 התנסיתי בסקס על רוב גווניו וצבעיו עם גברים נשים וכל מה שביניהם. עד גיל 21 הייתי ביותר מועדוני סקס מרוב הנשים שאני מכירה, אפילו אלה שמתעניינות בסצנה, השתתפתי בשלישיות על ימין ועל שמאל, עשיתי, חפנתי, מצצתי, נהניתי והענקתי הנאה. בעיקר נהניתי מלהעניק הנאה. לגרום לפרטנר.ית שלי לגרום היה החלק המספק ביותר בכל הסשן. ההנאה שלי הייתה שולית, ולא ידעתי להגיד למה. המחסום הרגשי שלי, זה שמנע ממני לגמור בנוכחות פרטנרים אחרים, לא הרגיש רלוונטי. הוא הפריע לי, כי ידעתי שאני יכולה להנות יותר, אבל עד לאחרונה לא היה לי מושג איך ההנאה הזו עובדת. 

כשהייתי איתו בפעם הראשונה נפתח אצלי סכר של חרמנות עצורה (אני שונאת את המוח ׳חרמנות׳, כל כך מלוכלך, גס, חייבת להיות מילה נעימה יותר, בסך הכל זה דחף די ידידותי). התחושה העדינה הפכה לתשוקה פראית ואני מוצאת את עצמי חסרת שקט באופן תמידי. מפנטזת על ידיים גדולות ושיער והזרועות ההן שיודעות לרתק אותי למקום. 

מפנטזת על המבט המופתע בעיניים שלו כשאני מתגרה בו, והמבט השני, המרוצה, כשהוא מוצא דרך חדשה להשתיק אותי. אני יודעת שהוא שולט באופי שלו, למרות שלא דיברנו על זה עד עכשיו. הוא יודע שאני נשלטת, כי זה לא סוד גדול מידי עבורי, אבל אני לא בטוחה עד כמה הוא יודע. לא בטוחה שהוא מבין כמה רחוק אני רוצה שהוא ילך איתי. אני מוכנה לרדת על הברכיים ולהתחנן אם הוא רק יבקש, ואני לא מהזן המתחנן. אבל אני קצת משועבדת ליצרים שלי כרגע. אחרי יותר משני עשורים של דחף מיני מרוסן, אני חסרת שליטה. אני צמאה, אין לי בושות ואין מעצורים. אני רוצה אותו, ולמזלי המצב די הדדי. 

אני לא יודעת להגיד כמה, אבל אני כן יודעת שלא היו לו פרטנריות רבות לפני כן, ואני יודעת להגיד שהוא מופתע מאוד מאיך שאני גורמת לו להרגיש. אני בטוחה, החשמל שהרגשתי לא היה חד כיווני. כשהוא גמר, הרגשתי אותו רועד, את כולו. הוא אמר שאני אחת הנשים הכי מושכות שיצא לו לפגוש, ואני האמנתי לו. אני לא מאמינה להרבה אנשים, אנשים משקרים וגם לרוב לא אכפת לי, אבל לדעת שאני יכולה לגרום לו להרגיש כמו שהוא גורם לי? דאמ. זה מספק, אני לא יודעת להסביר בכלל כמה. 

אבל כמו שאמרתי, אני לא ערה הרבה זמן. הליבידו שלי תמיד היה גבוה, אבל המשיכה המינית שלי, בדרך כלל מאוד מעודנת (עד לא קיימת) ועכשיו אני רוצה. אני צריכה. שנינו מאוד עסוקים ובין פגישה לפגישה עוברים ימים ארוכים כל כך, כל פעם מחדש אני בטוחה שאני לא אחזיק מעמד. 

אבל אין ברירה. תיכף יעבור הסופש ויגיע השבוע. אנחנו ניפגש, אנחנו ניפגש. 

ואז אולי אני אקבל רוויה זמנית לצמא החדש והמוזר הזה. 

Lucy

לפני 3 חודשים. שני, 24 ביוני 2019, בשעה 03:02

זה לשבת ילדה באתר של גדולים 

וזה לשחק כמה משחקים אסורים

זה ללכת בסוד ולשלם במזומן 

זה להיות הרע והטוב במקביל כל הזמן

 

זה לספר לכולם הארות שידעו

וזה לנסות להמציא מחדש חוקים שעבדו 

זה לטעות שוב ושוב, גם אם בעצם צדקת

זה להתעורר ולשאול אם בכית או צחקת

 

זו הפתעה, זו שגרה

זו ברכה, זו קללה 

זו חרטה ודאגה 

ואהבה ורגיעה 

ועייפות, 

זו עייפות מתישה. 

 

Lucy 

לפני 3 חודשים. שישי, 21 ביוני 2019, בשעה 23:28

ומה אם 
אתה היית מתקשר עכשיו 
ואני הייתי מחכה צלצול אחד, או שניים, ואז עונה
ואתה היית מוצא איזה תירוץ מגוחך להיפגש 
ואני הייתי מהנהנת ואז נזכרת
שאתה לא רואה אותי בכלל ואומרת 
״כן, בטח.״ 
על מה שזה לא היה שאמרת שם. 


ומה אם אז
היית מסיע את עצמך אלי 
ולוקח את שנינו רחוק 
והיינו מדברים על ההצגה שלא ראינו
ועל להקות, ושירים ואלבומים 
והיית אומר משהו מצחיק והיינו צוחקים
ואז לכמה שניות היינו שותקים 
ואתה היית שואל, כמו תמיד
אם אני רוצה שתניח לי יד על הירך 
פשוט כי אתה אוהב לשמוע את ה- ״כן״ נחנק לי בגרון 
והייתי מנסה ובסוף הייתי מצליחה 
כנראה קצת מסמיקה 
ואתה היית מחייך את החיוך המתנשא שלך
ואני הייתי מתעצבנת ומעיפה לך את היד
ואתה היית מחזיר אותה, מחזיק חזק
ואני הייתי שוכחת
שגם נשים מופתעות צריכות חמצן


מה היית עושה אז?


בטח משהו מגוחך ממש.

 

איך האדם היחיד שאני מוכנה להתחנן בפניו שייכנס איתי למיטה הוא כזה גוש של אטימות וריסון עצמי?
זה באמת מחדל ואני רוצה פיצוי, תודה ושלום.

Lucy

לפני 4 חודשים. שבת, 8 ביוני 2019, בשעה 22:03

לפעמים הייתי רוצה להיות מסוגלת לכתוב פוסט שלם באיזו שפה שאף אחד לא יבין

להגיד מה שעובר עלי ולפרסם את זה אבל בלי שבאמת אצטרך לתת דין וחשבון על מה שנכתב.

ארוחות חג הן בלתי נסבלות בשבילי. בדרך כלל אני עוברת אותן עם המשפחה שלי, שם יש לי אספקה מכובדת של משקאות שיכר כאלה ואחרים, אני מעבירה ארוחות מג׳גלגת בין יין-וויסקי-וקוניאק, ואז הלילה מגיע והן עוברות, והן מאחורי, ואני לא צריכה להתבייש, או לפחד, או לדאוג מהדברים האמתיים כי אני רק אומרת שטויות קלות וצוחקת עם כולם, בלי באמת להכיר אותם.

אני תמיד מגיעה לארוחות בשמלה ועקבים, תמיד דואגת להיות הבחורה שנראית הכי טוב בחדר, זה נותן לי מקום לפשל בכל אספקט אחר. בדרך כלל אני מסתדרת כשאני חצי-שיכורה והארוחות הופכות מסיוט לדי מצחיקות, אבל עכשיו...

אני בארוחה של משפחה אחרת, ואין יין, ואין וויסקי, ואפילו אין קוניאק. בני זונות, מארחים מושלמים. שפויים בכל כך הרבה רמות, חסרי בושה, אהובים, בני זונות.

אז אנחנו לבד. אני והדאגות, אני והצרות שלא ילכו לשום מקום, אני והבלגן שבתוכי, אני וכל המוזיקה שמתנגנת לי בראש ולא מוכנה לעצור אפילו לערב אחד.

אני. 

Lucy