צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מאחורי המסכה- סאבית בעולם שכולו וניל

דמיינו בראשכם דמות, בחורה צעירה, אינטליגנטית, חייכנית, מאוד סגורה בפני העולם. מאוד ביישנית, משום מה. דמיינו אותה עובדת לאורך היום, הולכת במורד הרחוב, מפנה מבט בכעס כאשר שורקים או צופרים לה.
דמיינו את הדמות הזאת. דמיינו אותה חוזרת הביתה בערב להחליף בגדים, דמיינו אותה יוצאת שוב בשקט, על קצות האצבעות, כדי שההורים לא ישמעו. דמיינו אותה עולה על מונית, שולחת חיוך מתוק מידי, מהחשש שישפוט אותה על פי בגדיה החדשים. דמיינו אותה יוצאת מהמונית ושולפת מסכת בד מתיקה הקטן, חיוך מתפשט על פניה, הקמט בין הגבות משתחרר, והיא נעמדת בתור למועדון ביחד עם עשרות האחרים, ומשהו בה נרגע- כי היא יודעת שללילה אחד היא יכולה פשוט להיכנע.
אני כאן כדי לספר לכם קצת עליה.
לפני 10 שעות. חמישי, 20 ביוני 2019, בשעה 01:46

זו הרגשה קצת חשופה
זו הרגשה קצת עירומה
להסתחרר כשאת פגיעה,
וההיה ולא היה 
מתערבבים על הבמה.

זו הרגשה קצת חודרנית
זו הרגשה קצת פולשנית
להניח לגבר זר 
לעבור ולהביט.

זו הרגשה קצת משונה
זו הרגשה קצת מגרה
זו הרגשה קצת מפחידה,
לעמוד קפואה בשיא סופה
לתת לרוח לעולל בך
מכה אחר מכה.

זו הרגשה קצת משכרת
זו הרגשה קצת ממכרת
לכתוב מילים כשאת שוכבת
במיטה, עם איזו גרב 
על רגל שמאל, שכחת להוריד
זו התשוקה, יצאה מהוריד
נכנסה לגוף, לנשמה
ואת מרגישה, אותה תשוקה,
כותבת אותך בחזרה.

 

***

אני לא באמת יודעת מה הטעם בלפרסם שיר אם אני מעלה אותו עם תמונה, גם ככה אף אחד לא יקרא. מצד שני לא באמת אכפת לי.

לילה טוב, 

Lucy

לפני שבוע. שבת, 8 ביוני 2019, בשעה 22:03

לפעמים הייתי רוצה להיות מסוגלת לכתוב פוסט שלם באיזו שפה שאף אחד לא יבין

להגיד מה שעובר עלי ולפרסם את זה אבל בלי שבאמת אצטרך לתת דין וחשבון על מה שנכתב.

ארוחות חג הן בלתי נסבלות בשבילי. בדרך כלל אני עוברת אותן עם המשפחה שלי, שם יש לי אספקה מכובדת של משקאות שיכר כאלה ואחרים, אני מעבירה ארוחות מג׳גלגת בין יין-וויסקי-וקוניאק, ואז הלילה מגיע והן עוברות, והן מאחורי, ואני לא צריכה להתבייש, או לפחד, או לדאוג מהדברים האמתיים כי אני רק אומרת שטויות קלות וצוחקת עם כולם, בלי באמת להכיר אותם.

אני תמיד מגיעה לארוחות בשמלה ועקבים, תמיד דואגת להיות הבחורה שנראית הכי טוב בחדר, זה נותן לי מקום לפשל בכל אספקט אחר. בדרך כלל אני מסתדרת כשאני חצי-שיכורה והארוחות הופכות מסיוט לדי מצחיקות, אבל עכשיו...

אני בארוחה של משפחה אחרת, ואין יין, ואין וויסקי, ואפילו אין קוניאק. בני זונות, מארחים מושלמים. שפויים בכל כך הרבה רמות, חסרי בושה, אהובים, בני זונות.

אז אנחנו לבד. אני והדאגות, אני והצרות שלא ילכו לשום מקום, אני והבלגן שבתוכי, אני וכל המוזיקה שמתנגנת לי בראש ולא מוכנה לעצור אפילו לערב אחד.

אני. 

Lucy 

לפני שבועיים. חמישי, 6 ביוני 2019, בשעה 00:39

ואם אני ארוץ, תוכל לתפוס אותי? 

אם אברח ואתחבא, תוכל למצוא?

אני אצחק בקול, תוכל לצחוק איתי? 

את המחשבות הנסתרות תוכל לקרוא? 

 

כנראה שלא. אבל אלו הבעיות העדינות יותר שלי. 

 

ואם אני אשבור מילה, האם תשמע אותי?

אם אצור זדון, האם תדע? 

אם אענה בשלל שפות, האם תבין אותי? 

ואם אכתוב בעברית קצת הפוכה? 

 

ואם אברא בך טרור, האם תכלא אותי? 

ואם אעשה בך את כל הטוב ורע? 

ואם אהיה רק שה טהור, רך וצמרירי, 

האם כל חטאי יזכו לחנינה? 

 

ואם אהיה שפחה טובה וממושמעת, 

ואם אשתוק לבחירתך או אעמוד

קפואה וקצת רועדת, האם תגן עלי? 

האם תניח לשדה שבי לרקוד? 

 

Lucy

לפני שבועיים. רביעי, 5 ביוני 2019, בשעה 21:29

התחביב שלי בכלוב זה להיכנס ללוחות.

גם אם אני לא מתעניינת, או מחפשת, אני עוברת עליהם אחד אחד. כל מה שעשוי להיות רלוונטי. אני מתחילה מהלוח הכללי, משם עוברת לשולטים שמחפשים נשלטות, אחר כך לשולטות שמחפשות נשלטות, נשלטים שמחפשים שולטות, ונשלטות שמחפשות שולטות.

אני קוראת אותם, לומדת, מכילה, מתייגת. אני שמה עיניים על כל משתמש, בוחנת את השפה, את המילים החוזרות, את ההד שיוצא מכל הודעה. 

אבל הלוח האהוב עלי הוא הלוח שלעולם לא אמצא בו כלום. ״שונות״...

מילה כזאת קטנטנה, שמכילה כל כך הרבה. איזה שונות יכולות להסתתר בלוח מודעות בדסמי? המון. 

אני מודה, לרוב אין הפתעות, אבל כשיש אני מוצאת את עצמי מתענגת עליהן, שוקלת, הופכת, מהרהרת. מודעות ה-״שונות״ הן המודעות היחידות שהייתי רוצה להיות מסוגלת לענות להן. ההפתעות הן מה שקורא לי- ״לוסי, צאי החוצה! רק לנו חיכית בשביל לשחק.״ 

ואני עדיין מחכה. בוקר וערב, חודש לפה וחודש לשם. אני מחכה להפתעה. אולי לרגע שבוא תהיה לי מודעת ״שונות״ לפרסם בעצמי, או אולי פשוט לאחת שתפיל אותי מהרגליים. 

 

Lucy

לפני שבועיים. רביעי, 5 ביוני 2019, בשעה 04:05

את חושבת שהוא לא מפריע לך. בהתחלה, הוא אפילו מסווה את עצמו כחבר נאמן ובטוח. מקום להפקיד בו את החששות שלך, כספת לחיים יציבים ורגועים. 

אחרי תקופת ההיכרות, הוא מתחיל לשחק בך. הוא מושך כשאת מסתובבת, יוצר חומות ברזל סביבך יום אחרי יום, מספיק לאט בשביל שלא תשימי לב, מספיק מהר בשביל שלא תוכלי להימלט. 

ואז את שמה לב. העיניים נפקחות ואת רואה את החומה אבל... את כבר בפנים, והיא גמורה. הידיד האהוב לא יצר שער יציאה עבורך. כזו חברות נאמנה. מי עוד ישמור עליך טוב וקרוב כל כך? מי עוד יגן עליך מכל צרה בכל שעה ובכל יום?

רק השקט. השקט שמתחיל כברכה וממשיך לקללה. השקט שכופה את עצמו עליך בימים שבהם רק בא לך לצרוח. השקט שצובע הכל באפור כשבסך הכל ביקשת להרגיש. 

הוא אוהב, השקט. הוא באמת אוהב. אך את כבר אינך מסוגלת לשמוע. הפרחים נעשים נדושים ודברי החיזור המתוקים יבשים ונוקשים. את מחייכת אליו, כי לפעמים הוא טוב ונחמד לך, אך הקסם שהיה בו, הקסם ששבה אותך בתוכו מלכתחילה, הכוח שינק אותך ממצוקת העולם הרועש וילד בחזרה בתוך הבועה המוגנת הזו, בה את מרחפת ומתפרקת ומתגבשת עד שכל הגוף שלך מגיע לרגיעה, הכוח הזה איבד משמעות. הנפש שלך פיתחה חסינות לכל הטוב בו ועכשיו נותרה עם כל תופעות הלוואי הקשות. עם הבלבול, עם הניתוק, הריחוק, הגעגוע, התשוקה הבלתי פוסקת. 

השקט הוא האדון החדש, 
ואני קשורה לו במיטה, מחכה
הוא לא ממהר, הזמן שייך לו גם הוא 
עבד נוסף, כבול ברצפה, 
הוא עובר על שנינו, בנפרד, יחדיו
הוא עובר ועובר, ונח ושותק
הוא קר ואוהב, הוא חם וכואב
הוא עמוק בתוכי, הוא קורא לי בשמי
הוא דורש את כולי, ואני, הכנועה
מתמסרת. 

 

Lucy

לפני שבועיים. שני, 3 ביוני 2019, בשעה 00:46

החיים ממשיכים.

זה לא סיפור גדול, אני יודעת. אפשר גם בלי, רוב האנשים עוברים חיים שלמים בלי.

ובכל זאת, יש את הרגע הזה שאת נזכרת איך את יכולה להרגיש כזאת קטנה ומפוחדת שכל הגוף שלך מעקצץ, ואיך החבל מרגיש על הגוף, כמה משכר זה לגלות שאת לא יכולה לזוז ואיך האוויר יוצא בבת אחת מהריאות כשהמכה היא רק כמעט חזקה מידי, ואת מחזיקה בכל הכוח. ואת חיה, חיה, חיה.

ואת מתגעגעת לחיים האלה. את מתגעגעת לחשמל שזורם לך בוריד את מתגעגעת לצחוק, להתגרות, לעונשים ולהפתעות. את מתגעגעת לכל מה שאחר ולא קבוע, ולרגע אחד, אחד בלבד, את נזכרת שמחוץ לכאן ועכשיו השקט שבבית, יש עולם גדול ומופרע, את נזכרת איך פעם היית חלק ממנו. 

Lucy

לפני 3 חודשים. חמישי, 14 במרץ 2019, בשעה 00:47

יש לי חזות מאוד קרה, במיוחד בחודים האחרונים, כשהתחלתי להשתמש בשפתונים כהים יותר ובטיפה מסקרה גם ביום יום. בכנות, עם מעיל עור ומגפיי עקב אני נראית מפחידה. אני אוהבת את זה, כי זה מרגיע אותי. זה ביטחון בדברים הקטנים. לדעת שיזוזו הצידה כשאני עוברת, לדעת שכשמסתכלים עלי מסתכלים באמת עלי, כי קשה לפספס אותי. כי אני משאירה רושם.

אבל מי שמכיר אותי מפה, וכל אחד מהחברים שלי, יודע שאני למעשה מאוד עדינה. אני נהנית מהדברים הפשוטים, מוזיקה טובה, יום שמש, סרטי דיסני או מארוול או יצירות מופת קולנועיות שצריך לראות 8 פעמים כדי להבין, אני נהנית מהרגע שהמבט שלי נפגש עם בחור שאני חומדת לעצמי ואני רואה את העיניים שלו נדלקות. אני נהנית לצחוק, אני נהנית להצחיק. 

להיות מפחידה זה נוח. זה שקט והערכה מיידית, זאת סמכות שביום יום מאוד נעימה לי. במיטה אני מחכה למי שיוכל לערער אותה, אבל שם בחוץ? אם זה מצב של לאכול או להאכל, אני תמיד רעבה לארוחה.

אני לא יודעת מה זה אומר עלי. מתי אני משחקת ומתי אני אמתית. אני לא יודעת מה בא ממקום יותר עמוק בפנים, מה עונה על צורך בסיסי יותר. 

ואולי זה לא משנה. בקרוב אהיה במערכת יחסים שוב, אחת כמעט לגמרי ונילית, ואם הבחורה נוטה לאיזשהו צד (לפחות בכימיה שלנו) זה לצד הנשלט, אז בקרוב לא באמת תהיה שאלה. 

אבל אם אני נכנעת לצורך של האהובה שלי בשליטה, אם אני תופסת פיקוד בגלל צורך שבא ממנה, האם זה לא רק מדגיש את היותי סאבית?

אי. אני מאוד עייפה. לילה טוב כלוב. 

Lucy

לפני 3 חודשים. שלישי, 5 במרץ 2019, בשעה 09:17

החלק הכי גרוע בדייטים וניליים

זה שגם אם הם הולכים מעולה, את יודעת שלא יהיה דייט שני

ואין לך שום דרך להסביר לבחור למה.

 

קינקים למכירה:

לא מוגדרים, קצת ממומשים

כיף גדול היה פה

עכשיו קישטה ותנו לי להנות גם מאחרים

כי הוא סבבה והכל אבל ונילי

לא חייב לומר שנפרדים

Lucy

לפני 3 חודשים. ראשון, 3 במרץ 2019, בשעה 20:38

באחד מספרי הפנטזיה שהייתי קוראת כנערה היו מתארים כיצד כשפים צעירים אינם יציבים בשנותיהם הראשונות.

אם גילו את כוחם בילדות, בגרות או זקנה, זה לא שינה דבר. הם היו פצצות של אנרגיה, של מצבי רוח, הקיצון בהתגלמותו. 

אני מתחילה לחשוב שהכניסה לבדס״מ יכולה להיות דומה. לא משנה בן כמה אתה כשאתה מגלה את מקומך בלייפסטייל, אם אתה לא נזהר במיוחד הקיצון יכול לשאוב אותך. לאכול אותך. הצורך לנסות גדול מהצורך ללמוד, וככל שאתה מבוגר יותר כך אתה מרגיש שיש לך יותר חוויות לפצות עליהן.

כמו מכשפים טירונים אנחנו משוטטים ומנסים וטועמים ונוגעים, ואחרי תשובה אחת נכונה קשה לנו להבין שלא תמיד אנחנו יודעים על מה אנחנו מדברים. 

ההתלהבות היא הברכה שלנו, היא טרייה ורעננה ושופכת אור על כל סיטואציה ישנה ובסיסית ככל שתהיה. עבור פעוט, גם לעמוד זהו הישג גדול. הקשירה הראשונה, הפקודה הראשונה, דברים שבהמשך יהפכו להיות חלק בודד בחוויה מורכבת יותר, הדברים האלה מקבלים עבורנו במה משלהם. 

הפזיזות היא הקללה, אין טעם להסביר מדוע. כולנו מבינים את הסכנה שיש בלרוץ ישר למטרה ולהתעלם מהשעון שמתקתק בקצב אחד, אחד בלבד, ולא משתנה לפי מידת הסבלנות שלנו. 

עבורי זאת כנראה קללה עמוקה יותר, משום שאני פזיזה מטבעי יותר מרוב האנשים ואימפולסיבית מטבעי יותר מרוב האנשים ולפעמים קשה לי להקיץ.

קשה להתעורר ולהבין איפה אני נמצאת ומה אני עושה. התמונה הגדולה הופכת גדולה מכדי לראות פשוט כי אני מתכווצת ומתעקשת לנתח הכל. לרדת לרזולוציה המדויקת ביותר גם כשאני לא יודעת כיצד לחזור למעלה. לו הייתי לכודה במבוך, ודאי הייתי משוטטת בו לנצח בלי להבין כיצד לצאת.

ודאי גם הייתי נהנית מזה, במידה מסוימת.

אולי אפילו בצורה דומה להנאה שאני מפיקה מהבלגן שאני זורעת פה.

 

Lucy

לפני 4 חודשים. חמישי, 14 בפברואר 2019, בשעה 00:53

אורגזמות הן הדבר הכי טוב שקרה לי כאישה

Lucy