אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

התבגרות מוקדמת, האומנם?

לא יודעת אם אמצא את הזמן לקרוא את הבלוגים שלכם.
אבל כן מרגישה רצון לכתוב את הבלוג שלי. על הסיפור שלי.
לפני 4 שבועות. חמישי, 20 ביוני 2019, בשעה 01:43

הלוואי והיה לי האומץ למות לאט

לראות את כל חלומותי, מתנפצים מול עיניי 

הלוואי והיה לי האומץ להשתחרר מתחושת מחויבות 

לוותר על על מה רציתי להיות

לוותר על מה שגם ככה לא בטוח שאהיה 

שאצטרך לעבוד בשביל כל זה כל כך קשה 

אני צופה לי לילות של דמעות 

של בדידות וכאב 

וחרטה

ופחד

על הבאות 

הלא זה מספיק מפחיד בשביל לא להמשיך לטייל כאן ברחובות 

אין בי כוחות

לו היה לי הכסף, אני נוהגת לומר לעצמי 

הייתי משלמת למישהו שיעשה זאת בשבילי 

יאמר שזאת תאונה, כך לכולם יהיה על מה להצטער.. 

אף אחד לא ירגיש את תקופת האבל הבלבול שגם ככה תעבור, על העולם ש עיקמנו, לא אשאיר מכתב שמסביר כמה נמוך הגענו בתור אנושות, 

וקשה לנשום פה יום יום ובבטני סבוכה בעיית העולם כמו חוטים שטולטלו ונקשרו זה בזה.. 

הרי אין שחור או לבן, אבל הצבע הזה... 

הוא מרהיב ביופיו

 לא ניתן לראות את השחור שמתחת

 

לפני חודש. שלישי, 28 במאי 2019, בשעה 15:32

לכבוד היפה בגברים, 

הרי לך שיר 

על שלמותך הטהורה

על האור האינסופי שבך 

שבו אני מאוהבת

אתחיל כי ביקשת 

אך דע לך אהובי

שיהיו אלה מגילות

ספרים שלמים 

בארונות בבתים 

ככל שהיד שלי תהא משגת

כי זה אינסופי

אז אתחיל מתחילתך, 

מלבך הטהור שכל מבוקשו 

נאמר כהרף עין לכל עובר ושב 

"חי את החלום" אתה זורק 

והמח שלך חח כן כזה הוא, 

מבריק דיו כדי לשמן מה שצריך 

כדי להגיד מה שנכון 

כדי לפעול באיזון וברוך 

הם בבסיסך אהובי, 

בבסיס האדם הנהדר הזה 

שבקושי הספקתי להכיר 

וכל יום אני מתאהבת בך עוד קצת 

ממש כמו שאני מכירה אותך 

עוד גוון להתאהב בו.. 

ואמשיך אהובי אך התחתונים שלך

עברו כמה סיבובים טובים במכונת הכביסה

וזה הזמן לתלות, כדי שאהובי יוכל ללבוש 

תחתונים נקיים 

לפני 3 חודשים. שני, 15 באפריל 2019, בשעה 00:32

אז למדוד או לא?

כל כך הרבה מילים יפות כשהיינו שיכורים.. 

ועכשיו מה ?

כל כך הרבה דברים קנית בשבילי...

ועכשיו איפה אתה?

ושתי עיניך פעורות.. 

אני חוששת..

מצד שני כל כך מסוקרנת..

 

צמאה לראות אותך בשיאך..

אבל לא

אחכה

שאוכל למדוד את כעסך..

כעס עמוק ומחרמן מזה שעומד להתפרץ עכשיו.

אבל עכשיו אני אנשק אותך, כמו תינוק שאף פעם לא בכה לי.

עכשיו אני אחמם אותך, כמו כמו ילד שקר לו..

לא אמדוד

לא בכעס

אבל את הכוס, את הכיס 

רוצה להעריך... 

לא למדוד.

אין מודדים אדם בשעת כוסו כיסו וכעסו 

אז לא.. לא למדוד.. להעריך.. 

לפני 3 חודשים. שני, 8 באפריל 2019, בשעה 09:07

לא אני לא מפונקת.

לא מצפה שדברים ילכו כמו שאני רוצה. 

אבל כל כך הרבה אשליות מילדות התנצפו לטובה.

למה דווקא אלו לא?

למה זה ככה?

והתשובה היא הזמן 

אין חד משמעי בטבע 

אין סיבה ותוצאה

יש סיבות 

התוצאות אינן ברורות אף פעם

את הטבע רק הצלחנו לנחש

וניסיתי איש גדול שלי

ניסיתי לנחש 

אז למה זה ככה?

למה זאת התוצאה?

לפני 5 חודשים. רביעי, 30 בינואר 2019, בשעה 15:27

הרצון שלי, האני. התחלתי בחיפושים נמרצים כי זה מה שאומרים לי לעשות כולם. 

אף יום לא עבר בחיי בלי שדאגתי לעצמי. למכאובי, לצרכיי, כחלק מצרכיי היו גם אוהביי אבל, 

להם קשה לתפוס את זה. 

להם קשה להם, שאם אני אוהבת, אז הם, עצמם, כאבם, רצונם, הוא רצוני, הוא כאבי, הם... גם הם.. אני. 

אבל לא! זה לא בסדר, פריקי לחלוטין! בן אדם צריך לחשוב קודם כל על עצמו. 

ופעם אחר פעם ניסיתי להסביר לו חנוקת דמעות, צמאה לאהבה, שהדאגה הזאת בריאה, שאיני זונחת את עצמי. שהוא מבחינתי, זה אני.. 

חלומותי גדולים וחרוטים על דגלי ואין בליבי ספק שאגשים כל אחד ואחד מהם! 

אז מדוע שתהה על זה? 

כן, גם אתה חלק מהעולם שלי. לא. לא לפחות מהמוזיקה. כי ככה בחרתי.

כי ככה הגוף שלי בחר. 

אם הייתי יכולה לתאר באותיות את כל הנקודות על איברי גופי שקיבלו חיים חדשים במאית שניה. 

מאית שניה שהוא מסתכל לי בתוך העיניים, במבט הכי מנוכר שלו. כשכל האנרגיות שלו, כל כוחותיו מתאספים למאית בודדת של שניה, בשבילי. 

בשביל שארגיש את זה עוד פעם. את התחושה, האינסופית, שלא אשכח לעולם. 

וזה לא שום פרט קטן. כל הפרטים כולם ביחד, הם היפים ביותר. 

כואבים ונעימים באותה עוצמה 

רחוקים וקרובים באותה תחושה

אוהבים ושונאים באותה נשימה 

 

 

כשנחה עליי דעתי, אני לוגמת מעט מעצמי. מנסה להזכיר לעצמי שהכל עוד פתוח, הידע, העולם, החיים. הוא, אני.. 

הכל עוד יכול להשתנות. 

אך דבר אחד אני יודעת, שלא ישתנה. 

הרצון, האהבה שבי, תבער לנצח, לא חשוב כמה אתן לזמן לשנות.. 

לפני 5 חודשים. שלישי, 29 בינואר 2019, בשעה 20:34

כמו ילדה קטנה בחושך. אחרי שהוא משאיר אותי לבד, אני מבינה, מעקלת, שהוא באמת הלך. למרות שהוא חזר כבר כמה פעמים, אין סיכוי הפעם שהוא יחזור. 

פורצת בבכי, צורחת לשמיים. 

שאמא תבוא ותרים אותי. תגיד שהכל בסדר ולא קרה כלום. 

שאוהבים אותי. 

אבל לא. לא הפעם. גם לא פעם. תמיד כשבכיתי כעסו. כי בכיתי יותר מדי, הגזמתי. 

וגם עכשיו. בגיל עשרים ושש. הגבר שאני אוהבת יותר מהכל ורוצה יותר מהכל. עוזב אותי כי אני בוכה יותר מדי. 

וזה קטע של אופי הוא אומר. 

 

 

אי שם בגיל 14 אני זוכרת את עצמי מול המראה. בחדר כורעת על ברכיי, ובוכה. 

ממה בוכה הפעם? אין זה משנה. עיניי נשטפו מכל השבועות והימים. מכל טיפה שראתה העין. 

לפחות ניסתה להתעלם האוזן. 

אך את מה שהרגיש הלב מנסות העיניים לשטוף. ללא הצלחה. 

 

היום בגיל 26, כשהוא חודר עם הזין שלו לעומק הגרון שלי אני מבינה. 

אני אוהבת את הדמעות האלה ששוטפות ממני כל טיפה של כאב. 

אהבתי את המבט החם והחמום שלו לפני שהיה עושה בי את רצונו. 

כאילו אומר לי: 

הכל בסדר 

לא קרה כלום

אני אוהב אותך 




דווחי על תוכן לא הולם