אני בדרך כלל לא מעלה דברים לרשתות החבריות. התמונה האחרונה שהעליתי לאינסטגרם הייתה בפריז 2022 עם אמא שלי ובפייסבוק.. פפ לדעתי עוד לפני כבר הפסקתי (הלכתי לבדוק, שנה לפני ב2021, גם עם אמא שלי כשהיא באה לבקר אחרי שלא התראינו יותר משנה😅)
לא מעניין אותי כמה אנשים יאהבו את הטיול שעשיתי או את החולצה שקניתי. לא ממש אכפת לי אם הצופיפניקיות יסתכלו בסטורי שאף. פעם לא העליתי או האם העלק רוקסטאר מנסה להמשיך להציץ.
ואני מנסה לפעמים להבין אם עצמי אם באמת לא אכפת לי או שאני לא רוצה להתמכר לאובססיביות בדבר - ובכנות, לא אכפת לי... את רוב חווייתי אני בקושי מצלמת, נזכרת מאוחר מידי או מוקדם מידי ונשארת בעיקר עם הזכרונות הטובים.
המנוי הזה והפומו.. היו רגעים בין הכתובים פה שרציתי להוסיף איזו תמונה, אבל את האמת? אין לי חשק להיכנס ללופ של "מה להעלות היום?" רק בגלל שיש לי פומו מהזמן הקצוב.
I feel like everytime I open up, it's for the wrong reasons.
נו ו..?
מה נו ו..? מה את מצפה לניתוח עמוק?
את לא בוחרת מילים סתם. תחשבי שניה.
It's not for the wrong reasons... It's to people that doesn't want the same as you.
אוקיי, חידוד.. ו..?
מה ו יבולסת מוחות. כמה עוד את רוצה?
עד שזה יצליח לך. עד שתביני מה את ממחזרת שוב ושוב ושוב.
חפרנו בעבר. נגענו בערך ברוב הפעמים בהם לא הרגשת שווה, מוצלחת, חכמה או.. רגילה. את יודעת במה לא חפרנו?
הצופיפניקיות.
נגענו אבל לא חפרנו לעומק מעבר לפוסטים פזורים.
הניסיון הנואש שוב ושוב ושוב שיראו אותי, שיאהבו אותי, שיקבלו אותי כפי שאני.
האוטיסטית, המפגרת, הסתומה. זאת שצריכה כדורים כדי להתנהג, זאת שמוציאה את הציונים הכי נמוכים בחבורה.
זאת שתמיד יבחרו בין האחרונות.
הן שלא משנה מה, לא הייתי מספיק טובה בשבילן...
האנשים הראשונים בחיי שהעבירו אותי בגידה אמיתית. דחפו אותי החוצה בצורה ברוטלית, מגעילה ומזלזלת אחרי שסירבתי להמשיך להוריד מהרצונות שלי.
לא משנה כמה השקעתי כל השנים, בדקה האחרונה הן זרקו אותי כמו כלבה.
רעות, חברות, אהבת הארץ וחמלה.. כלום לא היה שם. מהצעיר ביותר ועד המבוגר ביותר.
הן כמעט כולן במקום שאת חולמת לעצמך.. מצליחות ומקסימות ואנשים טובים ו.. זה למה אני לא סומכת על אנשים שיהיו קרובים מספיק. תמיד הם יבחרו ללכת כשמשהו יותר מידי להם.
לפעמים זה מעוטר באופטימיות מיותרת - את תסתדרי, את מסוגלת.
Yes honey, I know.
לפעמים זה מלווה במלודיה מרגשת שאני צריכה לעשות את זה בדרך שלי ולא יעשו את זה בשבילי.
Sweety, I've been doing me forever, I don't need you to help me, I want you - and that is a huge difference. If you don't want to, don't expect me to come back again when I'm like this.
לפעמים חוזרת רק מילה בודדה שמעידה כמה אני יכולה להעמיק משהו - באסה.
Yup, that is a באסה.
ולפעמים זאת רק סירה קטנה.. שמסתירה תנוף ⛵
סגרי את היום ❤️ תאהבי את עצמך, את כולך - הטעויות, העומסים, הכאבים, ההתרגשויות, המועקה והתאווה. הם כולך את ומה שעושה אותך את. In English, español o עברית. C'est la même chose. וגם קצת מיוחד 😉
parts of me(21)
לפני 5 ימים. יום שני, 16 במרץ 2026 בשעה 15:43
Hay días que no puedo más con mi cerebro. Todo va demasiado rápido, duele y… la soledad cubre mi alma.
Hay días que no me importa. Que soy la mejor versión de mí, de mis sueños, de mis sentimientos, de lo que quiero.
Hoy… no sé por qué hago todo esto. Por qué intento tanto algo que no creo que vaya a pasar.
אתמול חשבתי לעצמי איזה תירוץ אמצא הפעם כדי להשאיר את הכלב לבד?
חשבתי את זה בזמן שהשמש ליטפה את שדיי החשופים במרפסת.
כבר הרבה זמן שאני מהרהרת במחשבה לנסוע במטרו לתחנה רחוקה ולמצוא פארק חדש, אז החלטתי שזה תירוץ טוב מספיק ויצאתי להסתובב היום.
גופיה חצי שקופה מהודיס שנגזרה קצר קצר, ג'קט לכיסוי מלא בעת הצורך וג'ינס בגזרה גבוהה - יצאתי בידיעה שהפעם אני רוצה להגביל את עצמי במעשים. לא לחשוף לחלוטין במטרו, רק חולצה שקופה מעט ובפארק למצוא פינה נסתרת ואולי לשחזר מעט מחוויות העבר. לא רציתי יותר מחשיפת שדיים ומקסימום משמושם.
כבר כשנסעתי בקורקינט לתחנת המטרו הקרובה אליי אנשים שמו לב, קרצו, העיפו מבטים. במטרו עצמו היו יותר מידי קטינים וכיסיתי את עצמי עד שההמולה התפזרה ואז כבר אף אחד לא שם לב אליי.
הגעתי למרכז האולימפי באתונה, לפי המפה היה נראה כאילו יש שם פארק ענק - התבדתי. המון ילדים, המון המון, ואני - לא בעניין הזה בכלל בכלל. מצאתי לי פינה רחוקה מהם, גם מרחוק לא יבינו מה רואים לקחתי כמה תמונות והחלטתי אולי לחזור להרים ההם.
הגעתי חזרה לאותו מקום אז, ספסל ליד. מראש ראיתי שבמקום שממש רציתי לעצמי ישבו שניים ומעט התבאסתי, אבל לא מספיק.
השדיים שלי... היו חצי בחוץ, רק אנדר בוב כנגד הרוח הקרירה. הפטמות, לא ירדו מזקירותם מהרגע הראשון.
הם.. מוכרים.. מה הסיכוי? אני כותבת לחבר ואחד מתקרב. מדבר ביוונית ואני.. לא למדתי. הוא לא יודע אנגלית ואני מחרטות שאני מספרד.
מאז ה7 באוקטובר אני ספרדייה. זה עובד כשאיש שירות פתאום מדבר ספרדית ואני מצליחה לענות בחזרה בקלילות. לא מתביישת בישראלותי - נמנעת ממצבים מסוכנים כאישה במדינה זרה.
בכל מקרה, דיי מהר שאלתי אותו אם ירצה לגעת ואכן נגע. לא משמוש שווה במיוחד, קצת ביישני - בעיקר חרמנתי אותו. הוא שאל כמה פעמים אם אהיה מוכנה למצוץ או לגעת לו בזין, הפעם לא, מונו ציצים.
הוא הלך, וחזר עם פרח מהסוג שאני כן אוהבת 🌿 הלך שוב וחזר עם החבר
אני נשבעת שזה אותו בחור מאז. אני זוכרת אותו, את הזין שלו, את הטעם של הזרע שלי בפה שלי. הידיים האלו. אני אולי שרמוטה מסוממת אבל הזיכרון שלי לא עד כדי כך... עקום.
מה הסיכוי, ש4 שנים אחרי, בדיוק אותם שניים ימשמשו את השדיים שלי בקצב אחיד שוב? מה הסיכוי, שהשניים שקלטו אותי אז - מצאו אותי שוב היום, בדיוק באותו מקום? כנראה לא קטן אם חזרתי בדיוק באותה שעה למקום שסוחרי סמים כמוהם מבצעים החלפות 😂🤭
ההורים שלי היו צוחקים שאני "יורדת" למיטה מערימת הבגדים שעל הרצפה במקום לעלות.
אמא שלי הייתה אומרת לי שכשהראש בבלאגן אז הבלאגן בחדר חוגג ושזאת תקופה. לא הבנתי אותה.. יש תקופה שהראש לא בבלאגן? מתי? איפה נרשמים לתקופה כזו?
אחיי גם היו מבולגנים, בכנות גם אבא שלי, אם כי יש לו את הסדר שלו ונראה את השלט בסלון לא חוזר למקום המדויק ליד העכבר ושלט המזגן, ממש לצד משקפי הקריאה.
כשהייתי חוזרת מטיולים של הצופים, היה לוקח לי אולי כמה ימים טובים לפרוק את התיק, וכשהפסיקו ללחוץ עליי בגיל 14, לקח לי מפסח ועד מחנה הקיץ בסוף יולי כדי לפרוק את התיק.
זה קורה לי גם עכשיו עם ביקורים לארץ, מזוודה מפסח שעבר עוד עמדה לא מזמן עם כל הבגדים שלא היו צריכים כביסה בפנים.
אז ניסיתי את אמא שלי אחרי 32 שנים בהם לא הבנתי אותה וסידרתי את המזוודה מפסח, המזוודה מראש השנה, המוודה מהכריסמס וערימות הבגדים ברחבי החדר.
זה לא היה היום... אולי לפני חודש? אבל מה למדתי? סעמעמק איזה תרבות שפע הזויה. כמה בגדים בן אדם שבד"כ לובש פיג'מות במקרה הטוב צריך???
מוסר השכל טושי, בלאגן בחדר לא מעיד על רמת הבלאגן בראש. את סתם מאורגנת יופי עם הבלאגן של עצמך (טוב לא סתם 💋)
בסביבות גיל 11 התחילו ההורמונים להשפיע. החזה גדל, אח"כ גם הגיע המחזור, המותניים נהיו נשיים.. הפכתי בשנה או שנתיים ממקל דקיק לנערה מתפתחת. חזה גדול היה לי דיי מהר משאר הבנות, ואבא שלי בשיא רגישותו דאג כל הזמן להחמיא לי בקטע מפרגן, היה אומר לאמא שלי לפני כל יציאה שלי מהבית "ראית איך הבת שלנו הפכה לאישה?"
איפהשהו בתיכון, יחד עם טכנולוגיה מתקדמת יותר ויותר (הכלוב היה קיים!) החלטתי לבדוק על.. הפרעות אכילה.
לא הייתי שלמה עם הגוף שלי. יותר מזה, לא הצלחתי לקנות בגדים איפה שחברות שלי קנו - וזה לא שהייתי ענקית או משהו.. פשוט מידה 42 וL כשחנויות הבגדים לא ממש היו בקטע לפרגן בעוד מידה או שתיים... בטח לא חזיות של נערות חחחחח זה אף פעם לא יכולתי לקנות, הכל תחרה מבוגר ומשעמם ולא סקסי כי זה לא מחזיק כלוםםם והציצי נשפך בעע.
אז פתחת גוגל ובדקתי על אנורקסיה ובולמיה. ידעתי עוד לפני אבל הפעם נכנסתי במוד מחקרי - מה היתרונות? מה החסרונות? אני שומעת רק דברים רעים אבל זה עדיין קיים - אז משהו כן עובד שם... מה?
חשוב לי להוסיף שבת הדודה שלי אובחנה ואושפזה עם אנורקסיה, בחורה מהשכבה של אחי.. הייתה מגיעה אלינו לימים שלמים ללמוד עם אחי ואוכלת רק תפוח אחד בודד כל היום. ידעתי מה זה ומה ההשלכות אם לא עושים את זה נכון.
ידעתי שיהיה לי קשה מידי לעבוד על הראש שלי עם אנורקסיה, לא חשבתי שאני עד כדי כך שמנה כדי להיגעל מעצמי.. זה גם היה לי לא נוח להשתיל מחשבות כאלו הרסניות.. לא יודעת. אין היגיון אצל נערים. אז הלכתי על בולמיה.
יכולתי לאכול הכל, בבולמוס של פעם ביום או יומיים ואז להקיא הכל כאילו זה לא היה.
למדתי אילו מאכלים יוצאים בקלות יותר ולא משאירים יותר מידי טעם רע, למדתי גם איפה אני צריכה לשחק עם האצבעות או מברשת שיניים עמוק שם כדי שהכל יצא.
הייתי נכנסת לבלוגים בישראבלוג ומאכילה מפלצת שלא קיימת. משכנעת את עצמי שזאת דרך טובה ואם רק אשמור על 3 ימים בשבוע שהכל כאלו, לא אחשב מספיק לפי הספר והכל טוב.
בי"ב הייתה לי מטלת גמר במדעי החברה, הייתי צריכה לבחור שני נושאים ולהסביר אתה קשר שלהם. רציתי את הקשר בין חברה להפרעות אכילה. הצורך שלי ללמוד על זה לא נרגע והייתי מוכנה לנצל כל דבר בשביל זה.
המנהלת לא הסכימה. איך היא אמרה? "טושי יש מחקרים שלא צריך לבצע. כאלו שעלולים לפגוע בנחקר, בשדה המחקר או במקרה שלך - החוקר"
התעצבנתי, אבל היא צדקה. אם היא הייתה באמת מכירה אותי היא הייתה יודעת שאלו הכל קריאות לעזרה ותשומת לב, שאין לי באמת רצון לפגוע בעצמי.
טושי.. רינת הכירה אותך. רינת הכירה את ההורים שלך. רינת הגיעה אלייך עם דעות קדומות על אחיך ואת.. עשית את אותם דברים בדרכך. הוא אולי עישן בפינת עישון - את הסתובבת חצי שנה יחפה בביהס ועצרת יום לימודים ל6 שנתי על איזו מחאה מטומטמת. והנרגילה שתפסו אותכם איתה בסופש מגמוזיקה? אז האם רינת הכירה אותי? היא רצתה להאמין... היועצת אולי הכירה הכי מכולם.. היא זאת שהייתה קוראת פעם בשנה להורים שלי על כתיבות אפלות וקשות שמצאה במחברות שלי.
בכל מקרה, היועצת הייתה מוערבת גם בסיפור זה, מכובע אחר. בסוף י"א כתבתי בסוף מחברת המתכונת על הבולמיה והמורה לסוציולוגיה הגיעה לזה. לקחה מיד לשיחה והסברתי לה את "כל ההיגיון" (היא לא הבינה)
לא הקאתי במשך תקופה ארוכה אבל.. הדרך הזו..
כותרת הטקסט הוא קש"ר במיטבו וכך הוא נכתב, אין לי שבלונה הפעם ואני סתם פולטת מילים לדף וירטואלי. לרגע נזכרתי בתקופה בה חשבתי שהבולמיה הייתה מרכזית.. אבל כשאני חושבת על זה לעומק.. אלו סתם בחילות של ארוחת בוקר שאני חווה אותם גם היום. להריח אוכל בבוקר (או חס וחלילה לאכול) יכול ממש לעורר לי את רפלקס ההקאה. היו פה תקופות באתונה שניסיתי לעבוד על זה וכל בוקר היה מסתיים בלהקיא לאסלה. זה לא קשור לבולמיה.. רק לרפלקס ההקאה שלי שהוא סה"כ קליל.
מה הקשר... חח קש"ר 😅 הפעם ההיא עם השולט הראשון כשהקאתי, נלחצתי. נלחצתי שאני עושה משהו שעלות לעורר בי את הבולמיה שוב, שאולי אני משחקת באש שלא צריך לחקור, שעלול לפגוע בחוקר.
סיפרתי לו מהרגע הראשון על זה, עוד לפני כל אקט שעשינו. אמרתי לו שהייתי מקיאה בתיכון וזה היה אכפת לו רק במידה של התחושות שלי עם עצמי. כשהקאתי ממנו והוא שאל לשלומי, הוא התכוון לזה. איך אני בתחושות להקיא שוב בכוונה?
אני לא שם היום.. גם אז לא הייתי... אז.. הסתובבתי עם אנשים שלא הרימו אותי והייתי כ"כ נמוך בתחושות האישיות ש.. זאת הייתה דרך ביטוי איומה. ריטלין בלבל אותי עם האישיות שלי. הרגשתי עדיין כ"כ מטומטמת בלי הכדור הזה. בורה, אהבלה, סתומה. התגברתי על התחושות האלו רק אחרי התיכון כשביצעתי ממוצע לציוני הבגרות שלי וקלטתי שהממוצע הוא 98. 98 זה לא ממוצע של סתומה שלא יודעת כלום.
בין לבין מתגנבות להם מחשבות זימתיות. כאב, אנחות, רוק, קשירות, סימנים, זרע.
וככל שעוברים הימים.. מחשבה זהה חוזרת שוב ושוב ושוב. להיות מוזרעת.
כבר כתבתי את זה בחודש שעבר, ככה זה מחזור - זה מחזורי😆
בחיים לא חשבתי שהביולוגיה תשתלט ככה על המוח. על הזימה ועל היכולת לחשוב בהיגיון...
אני מרגישה שהגוף שלי צורח את זה ובשניה אחת אני עלולה לעשות מעשה מסוכן מידי....
חלון הביוץ מטמטם אותי.
הדרכים שבהם אני חושבת על זה, מחריפים מחודש לחודש. אם עד לפני חצי שנה אי שנה חשבתי על סקס תשוקתי שמכריז על הניסיון ההזרעה ברגע האמת.. היום אני כבר חושבת על הזרעה בכוח, בלי שליטה, בלי יכולת להתנגד. מיזוגני אכזרי ואולי קצת כואב. בעיקר נזקק.
אם פעם חשבתי על רכיבה על זין עד שחלבתי את כולו בפנים... היום... היום הראש שלי הולך על יום כיף שבו אני מתמלאת בזרע בכל פינה בעיר...
ואל תבינו לא נכון, אין סיבה לא לקיים את כולם בתיאוריה - זה פשוט הגוף שלי שדורש את הכל עכשיו והראש שלא מפסיק לחשוב על כל האפשרויות האפשריות.
אגב, בנושא אחר שגם דובר כאן על אנשים שלא מסתכלים למעלה ברחוב - נשים כן מסתכלות, גברים צריכים את זה ליטרלי בגובה העיניים כדי לראות.
