סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Hasta que salga el sol

מחשבות שהעזתי לחשוב בקול
לפני 3 ימים. 25 במרץ 2024 בשעה 21:26

אז 12 שעות אחרי שפורסם הפוסט הקודם התעוררתי עם ענייני קיבה קשה..

כבר בערך עשור שאני רגישה ללקטוז - רגישה ולא אלרגית, זה לא מסכן חיים - אבל כשאני במקום רגשי קשוח הרגישות שלי נעשית הרבה יותר קשוחה. 

הצד המזוכיסטי בי למד לחיות עם מעט לקטוז ביום כדי שהרגישות לא תהיה מוגזמת בתחושות אח"כ וכדי שאמשיך להינות ממתוקים מדהימים וגבינות טעימות. ו-וואלה, אחרי שלושה ימים קשים ונטולי לקטוז, נראה לי שסיימתי איתו.

הגיע לדעתי היום שבו אני צריכה להיפרד לתמיד מהלקטוז... איך נפרדים מאהבה כזו גדולה? 

 

אני לא חושבת שאתם מבינים כמה מערכת היחסים שלי עם לקטוז היא סבוכה איומה וכואבת.. אני לא חושבת שאני מבינה כמה מערכת היחסים הזו לא טובה לי ולא בריאה לי (תרתי משמע).

מהמאכלים הכי אהובים עליי בעולם מכילים לקטוז. אם הייתי יכולה לאכול מוצרים עם לקטוז 3 או 6 פעמים ביום, כנראה שהייתי עושה את זה - בטח על חשבון בשר. 

אבל אחרי שלושה ימים מאוד כואבים, מאוד קשים, מאוד מסויטים.. אני חושבת רשמית על פרידה וחסימה.. 

 

כשהייתי ילדה אהבתי לצפות בטלנובלות לטיניות. בעיקר מה שהיה נפוץ בארץ - קטנטנות, המורדים וכל מה שהיה בסגנון. הלילה בפעם הראשונה (נראה לי) בחיי שחלמתי בספרדית. 

דיברתי עם איזו אמא ושני ילדיה על שטויות וקשקושים וכמה יפים הילדים שלה.. הזכיר לי אירוע שקרה לפני כשנה שפשוט התחילו ברחוב יווני לדבר איתי בספרדית. כן, רחוב יווני ודיברו איתי בספרדית. Espectacular.

 

טושיל'ה Recuerda que la vida es bella.

 

 

נ.ב.

כמה דברים קפצת פה בראש.. הספרדית קשור לקונפליקט פנימי אחר שרץ לי בגוף בכל פעם שאני נמצאת בארץ הקודש. וגאדדדד כמות האנגלית שאני דוחפת בתוך המשפטים... ככה מאבדים שפה?? פפפ

ומה קשור לגבי כמה החיים יפים? לקטוז, ספרדית וכל הבלאגן שרץ לי באמצע

לפני 6 ימים. 22 במרץ 2024 בשעה 20:36

טושי תכתבי!! אח"כ תרגישי טוב עם עצמך.

 

פעם כתבתי פה על לחזור הביתה. על שיחה עם אחי הגדול והתחושות שיש כשחוזרים הביתה. 

כבר כמה ימים שאני חוזרת למקום מגורי הנוכחי ומתייפחת בבכי מרורים שאולי אני "בדרך הביתה" אבל זה ממש לא הבית. 

תיאורתית, הבית שלי נמצא איפה שהכי נוח לי. לא רק תיאורתית למען האמת.. אולי זה בגלל שאני לא מרגישה פה בבית.. אולי זה בכלל כי לא גרת פה אף פעם באמת וזה לא הבית שלך בשום צורה. אולי כי.. מה זה משנה בעצם? זה לא שלך. 

בכל התקופות שאי פעם חייתי והייתי לבד בכל מיני מחוזות מוזרים של המדינה והעולם, לא הרגשתי בודדה מאוד. לא חושבת שהרגשתי בודדה בכלל אם כי אכן היו רגעי בדידות.. כאן, אני מרגישה האישה הכי בודדה בעולם בזמן שהיא מוקפת באנשים שהכי אוהבים אותה. לא אבסורד?

"אל תדאגי, תוכלי לבנות את זה מחדש ואפילו טוב יותר!" כן, זה האובייס. אין לי צל של ספק שאוכל לשקם מחדש את חיי למקום אפילו טוב יותר. עדיין, האבל על מה שאיבדתי, קיים - נוכח - מאפיר את היום והמסביב..

ואתה.. חשבתי כמה פעמים אולי לכתוב פה מכתב בשבילך שלא יגיע לעולם ושלא תבין לעולם.. אני רוצה לשחרר אותך, אני רוצה לתת ללב שלי להתפתח בלעדיך. נשארת שם, בלי רצון וחשק לפתח אותנו מעבר ואני רוצה מעבר (את אותו מעבר שתמיד דיברת עליו)... אמרתי לך שלא נגיע לשנה😉

 

נגמר לי להיום.. היה גם צריך להיות קצת בדסמ אבל נגמרו המילים אז אתם מוזמנים לדמיין איזה בדסמ שאתם אוהבים, אין צורך לשתף אותי בזה 😜

לפני שבועיים. 11 במרץ 2024 בשעה 21:50

?si=A8lhsqi55XTwEQdp
לפני 3 שבועות. 2 במרץ 2024 בשעה 14:19

כבר כמה ימים שאני עומלת לארוז את חיי למספר מזוודות בודדות. השינוי הכרחי לצמיחה ולהתפתחות אבל לא ממש רצוי לנוכח הנסיבות.. 

שני קרטונים מלאים בבגדים - חלקם חדשים עם הטיקט וחלקם במצב מזעזע. המון שקיות של זבל וציוד שחשבתי שישאר עוד זמן איתי ומתחלק בין החברים. 

אני מוצפת, הגוף שלי כואב ושרירים נתפסו מכל כיוון. לא נשאר לי עוד המון ויחד עם זאת - אני לא מסוגלת יותר.

אני צריכה סשן. אני רוצה כאב פיזי שישכיח את הכאב הפנימי לרגע. 

לא הייתי מתארת את עצמי כמזוכיסטית.. אפילו הייתי אומרת שכאב לשם כאב לא ממש עושה לי את זה.. אבל כרגע... כ"כ כואב לי - שזה כבר לא משנה... 

 

עוד קצת טושי.. עוד קצת הרבה... 

לפני חודש. 8 בפברואר 2024 בשעה 19:39

אני מתגעגעת לדברים שאסור לי להתגעגע אליהם. אני מתאבלת על דברים שעוד לא לגמרי איבדתי.

אני מתמקדת בעיקר, מבינה את החיוביות שבכל הדבר הזה והכל טוב. 

לפעמים אני חושבת שהדרך שאני בוחרת בה היא לא הדרך שהיית רוצה לבחור בה אבל בחרתי כי אין כ"כ ברירה. אבל גם זה לא מדויק, תמיד יש ברירה. פשוט.. לא הברירות שאני רוצה...

הלילות הכי קשים לי. הכל חונק הכל מנותק הכל לא פאקינג זה. 

אני רוצה הביתה.. שנעלם לי בין הידיים.. 

לפני חודשיים. 18 בינואר 2024 בשעה 10:43

הצרות האישיות שלי תמיד מגיעות בצרורות. לפעמים אני חושבת שאלוהים בוחן את הרצון שלי להתקיים. 

אין מה לדאוג, אני רוצה למות אבל לא עד כדי כך, אני מעדיפה לחזור חודש אחורה בזמן מאשר למות..

?si=Twv3PxFkWneszH4S
לפני חודשיים. 16 בינואר 2024 בשעה 16:23

It's been only 3 days and I miss you terribly. 

Every time we fight I miss you terribly. 

But when you said you don't want to have a discussion about it, I couldn't continue having anything with you. 

When you decide to not have a discussion, I can't stay. 

I was hurt by your choice that night. I still have no idea why you chose that. I tried to ask you but you didn't answer and then didn't want to discuss about my bad mood. 

 

I miss you terribly. And it's only been 3 days. I wish things could be different, but I can't change who you are baby, nor I want to.

 

And you know? Our issues seems so so so small compared to my friends and family. I feel a little ashamed to even think about us so much when the world is on fire.. 

 

I hope this post will help me release us from my heart. I hope we both find happiness soon❤️

לפני חודשיים. 14 בינואר 2024 בשעה 11:56

אהבה וזוגיות זה כיף, עד שזה נגמר. 

לפני 3 חודשים. 18 בדצמבר 2023 בשעה 9:39

מתי יגיע זמני? למה זה כמעט תמיד בגדר חלום ולא מציאות? למה כל פעם שאני מנסה זה טו מאצ'? 

למה אני מרגישה לפעמים כ"כ דפוקה ועם זאת כזאת מיוחדת?

אופטימיות רעילה לא כאן. יש לי מספיק ממנה

 

?si=KUye7A-c29TuDmJL
לפני 3 חודשים. 1 בדצמבר 2023 בשעה 20:48

טושיל'ה, מזל טוב מאמא. מאחלת לך עוד שנים כאלו של עשייה ואושר❤️

ואיך אמר אבא בגיל 12? שהעבר הטוב שלך, יהיה העתיד הרע שלך ❤️💛

 

I'm blessed. Fully blessed. Thank me and the universe for everything 💪🏻