עוד בלוג

לטוס לתיאלנד

כבר יומיים שאני בצום בכפייה 

פשוט לא מרשים לי לאכול 

וכל מה שבא לי זה להתגנב למטבח ולגנוב אוכל 

אתמול בערב חוויתי טראומה נוראית

אני עד עכשיו בהלם

נשבעת שאני מפחדת שיהרגו אותי 

תאמינו לי בית חולים זה מקום לא בטוח 

פעם הראשונה בחיים החדירו לי זונדה לתוך האף 

חווית המון פעמים כאב עברתי ניתוחים קיסרים

ועוד כמה ניתוחים לא קלים 

אבל כאב כזה מעולם לא חוויתי הרגשתי שחונקים אותי למוות צרחתי את החיים שלי עד שאחד הרופאים נכנס ומשך לי את הצינור מהאף

פשוט התעללות לעשות דברים כאלה בלי הרדמה 

רוב האנשים במחלקה כאן מבוגרים 

אני ממש מרחמת על אותם זקנים שמחוברים לזונדה 

זה ממש עצוב מזכיר לי את התקופה עם אבא שלי לפני שמת 

מקווה שהכול הסתדר ואני השרוד עד מחר מתגעגעת הביתה

" אני אסגוד כמו כלבה למקדש השקרים שלך 

אני יגלה  לך את כול חטאיי כך שתוכל להשחיז לתוכי את הסכין שלך "

" קוראת לי אור 

פתחת לי דלת 

לא ראתי פנים 

זה משהוא בפנים שאני מחפשת 

אם אתה מגדלור תראה לי תדרך 

יש אלפי כוכבים 

שמים גדולים 

אז התחלתי ללכת 

ללכת אחרייך "

אחרי זה שאר הדברים יבואו מעצמם 

הנשמה של האדם תמיד נשארת לנצח 

אבל הבנאדם משתנה 

החיים הם כמו גלגל 

סינוור חוסל

חג סוכות שמח לכול עם ישראל 

מקווה שהחטופים יחזרו אלינו במהרה

בכניסה אפה שמדלקים נרות שבת 

דלקו נרות נשמה

תמונות החטופים ותמונות הנרצחים תלויים בכול פינה 

להזכיר לנו שלעולם לא נשכח 

אוירת המלחמה מורגשת גם כאן 

ותחושת האבל הלאומי מרחפת באויר 

היום ראתי חייל קטוע רגליים 

כול מה שרציתי זה להצדיע לו כי הם הגיבורים האמיתיים שלי 

יחסית לבית חולים הקודם האווירה כאן יותר "ידידותית "

אם בכלל אפשר לקרוא למקומות כאלה ידידותיים 

יותר נכון לומר שהרגשה כאן פחות גרועה מבחינתי 

אף אחד לא מכיר אותי כאן אני כבר לא האמא ההיא 

אלה סתם אחת מבין כולם 

הרופאים כאן נחמדים וגם האחיות למרות שיש כאלה שמעצבנות אותי אבל זה בקטנה לעומת הבית חולים הקודם 

תאמת שאני סולדת מבתי חולים זה הסיוט הכי גדול שלי נשמתי את המקומות האלה 24/7 גרתי בהם אני זוכרת שבהתחלה זה נראה לי כאילו זה יום אחד ארוך שלא ניגמר 

אבל עם הזמן הבנתי שהעונות התחלפו פתאום התחיל לרדת גשם שכיסה הכול בשחור 

והימים הפכו לשבועות והשבועות הפכו לחודשים 

ואז שוב השמש זרחה וחלפה לה שנה

וסוף סוף השתחררנו מבית חולים 

פציעה רב מערכתית היא כמו ריצת מרתון לוקח שנים להחלים אם בכלל אפשר להחלים אבל החיים ממשיכים וצריך להסתכל תמיד על הצד הטוב כי אחרת אי אפשר להמשיך ואני מקווה שגם זה יעבור ויש בי עדיין אמונה שבסוף היא תחזור לעצמה כמו לפני הפציעה 

והנה חלפו להם כמה חודשים מאז האשפוז האחרון 

שהחלטתי לפרסם את הפוסט ולא להשאיר אותו מוסתר 

כך העברתי את חלק מהלילות מהאשפוז האחרון בכתיבה 

כתיבה עבורי זה דבר מרפא זה חלק ממני שנועד לרפא את הלב 

לפעמים המציאות מכה בנו ויש כאב כול כך גדול שאי אפשר לתאר במילים 

אבל זאת המציאות ואי אפשר לשנות אותה צריך ללמוד לקבל אותה ולהסתכל קדימה 

ולצערי כול כך הרבה אסונות קראו לנו בארץ הזאת 

כול כך הרבה נופלים נרצחים כול מה שנותר לנו זה להאמין שבסוף יהיה טוב 

"עוד יבואו ימים טובים יותר"

שתהיה שנה טובה