פודיניג במקום של המח

לאחרונה הגעתי להבנה חשובה ביותר, אם כי קצת עצובה, שהדבר היחידי שיש לי בחיים הוא אמונה עצמית. גם הבנתי לאחרונה שלי זה הדבר שהכי קשה למצוא, אמונה עצמית, ביטחון עצמי ואמונה בצדיקת הדרך. אחרת החיים קשים מידי. אולי יש אנשים שיש להם אנשים שאוהבים אותם ככה בחיים שלהם, לי אין. הכל מרגיש כמו מאבק, מגדול עד קטן. זה קשה נורא ועצוב נורא ובודד נורא. אני רוצה למצוא נחלה ואושר, בית וביטחון. מקום שבו אני שלמה, ככה כמו שאני. אני רוצה גושפנקא לכך שאני לא נורמלית, שלא ככה נראים החיים, שאצלי זה באג, דפקט, הוכחה מעגלית. שמשהו אצלי לא בסדר כי לא ככה זה אמור להיות. אני אמיצה ולא ותרנית, אבל אני לא גומרת, אין לי עבודה טובה, אין לי בן זוג, אין לי חבר שאני יכולה לדבר איתו על מין או על העידרו, העולם זה קשה, קשה מנשוא. החרדת מוות לאט לאט מתמנת ומפנה מקום לחשוב על המוות, על הלוויה שלי, שאולי אני לא אמורה לחגוג שלושים. אני מחפשת סימן בעולם, ביקום, בקארמה, באל, שמישהו יגיד לי שאני שווה לחיות, שיש למי שאני ערך ולא רק לאיברים שלי. יש בי רצון להיות יוצאת דופן, להיות מעל המומצע, להיות מבריקה, להיות גיבורה, בילדותי הרגשתי את זה עמוק עמוק בבטן, היום אני מבינה שזה סתם שיגעון גדלות. אני מומצעת ובינונית בכל תחום בחיי ונמאס לי לקוות שמישהו יראה בי מעבר. שיחשוב שאני שווה אהבה ושווה זיון. מה, אני לא פאקבלית? עג כדי כך?  אין הוגנות ואין קארמה והרוב זה כנראה בגרלה אכזרית של העולם שהסיכוים לזכות בה מתקרבים לאפס. אני חושבת על האדם היחידי שמצאתי אצלו בית ועל זה שאפילו הוא מצא בית לא אצלי וזה מדכא. אין לי בית, אין לי מקום, אני זרה בכל מקום. אמונה עצמית, אהבה עצמית ויבטחון עצמי, את השאר אני כבר כנראה לא אמצא.

(לפעמים אני רוצה לחיות ולפעמים נמאס לי למצוא סיבות לחיות)

החרדה לאט לאט עולה. אולי אלו בשורותר עות שקיבלתי היום או פשוט הטיסה לחול של ההורים שלי בהמשך השבוע. זה תמיד מתחיל מבחילה. בחילה ואז חרדה. אני לא יודעת איך לתאר את הרגש הזה חוץ מחרדה. העיקר בתחילת השבוע חשבתי על לעבור לגור לבד. ההורים שלי טסים לשבועיים ואני שוב פעם מאבדת את זה. לא שוב. אני מרגישה לבד כל כך. אני מפחדת נורא וזה מרגיש גדול עלי. איך אני אמורה לעשות את זה כשאני לבד? כשאף אחד לא פה להחזיק לי את היד?

לרגע אחד הבוקר "נורמליות" הייתה חלק ממרחב האפשרויות שלי ופתאום הפחד מלהיות נורמלית השתלט עלי. המחשבה על יום שישי במטבח שלנו שבו אנו מבשלים ובעיקר צוחקים ביחד, מלאים בהנאה וקירבה שמתלהטת. אני כמהה לאהבה כל כך. אני כמהה להכינס עם מישהו למיטה כל ערב ולהתחבק איתו קרוב קרוב. אני כמהה לחיבוק עמוק וארוך, כזה שמוציאים בו נחמה. אני כמהה לחיים משותפים, לצחוק, לאהבה, להנאה והרפתקאות. ובזמן הנכון, גם לילדות שניה. מאווי נמצאים ממחוץ להשיג ידי, מעבר לבריקדה ענקית שאיני יודעת כיצד לחצות. אני לא מוצאת את האיזון הנכון בין לא לספר לבין להפוך את השק ולנער אותו על השולחן עד שתכולתו נשפכת החוצה ביחד עם חתול אחד לא מרוצה. כשאני כנה ואומרת להם על ההתחלה הם בורחים, קוראים לי טיפולית, אומרים שזה לא מתאים להם וכשאני לא מספרת הם לא מבינים למה קשה לי עם מגע, עם חיבוק, למה אין נשיקה בסוף הדייט. בצעירותי, כשהם הם היו רוכנים לנשק אותי הייתי טופחת להם על השכם שתי טפיחות רצופות. לאחר שחברות הפנו את תשומת ליבי הפסקתי עם המחווה וכיום אני נעה חצי צעד אחורה מתנצלת ומסבירה כי אני רוצה לקחת דברים לאט. התשוקה למגע, אינטימיות ומין בוערות בי בגוף אך ברגע שזה נהיה אמיתי זה נהיה מפחיד ולא ברור. הדיסנונס הזה, בין הפחד להזדיין או להתנשק לבין התשוקה שבוערת לי בגוף הוא קשה. נסו לדמיין איך זה לא להצליח לגמור ואיך זה להיות עשור ללא סקס ואולי תבינו מה רמות התסכול המיני שלי. חסרה לי המיניות בחיים שלי, בעיקר כי אני לא נתפסת כאישה מינית על ידי הסביבה שלי וכי הביטחון העצמי שלי תלוי באופן ישיר בגבר שמחפיץ אותי. בכל מקרה,האהבה הזו חסרה לי בחיים למרות כל האהבה שכן קיימת. בין עם זה בורדר קולי שמושך את אוזנייו לאחור ונותן לי את שתי ידיו או סוס שאוכל חציר לאחר רכיבה קשהבנחת בזמן שאני יושבת על המטבן מולו ומלטפת אותו בין האוזניים לבין אנשים שבאמת ובתמים אוהבים אותי. הורים, משפחה חברים. יש לי אנשים שאוהבים אותי בחיי ומשום מה אני עדין מרגישה כל כך לא אהובה, לא אהיבה. לעולם לא אהיה נורמלית כי לעולם אהיה זרה בכל מקום, אהיה חסרת בית, חסרת ביטחון, חסרת משמעות. את הביטחון והערך העצמי שלי אוכל למצוא בעצמי בלבד וזה הדבר הכי קשה בעולם. לעולם לא אהיה נורמלית כי המחשבה של להתנשק עם מישהו מבהיתה אותי ואני פורצת בבכי מהמחשבה שמישהו יוכל אי פעם  לאהוב אותי. אני חיה בדיסנוס אנושי מוכר בו אני הכל ואני לא כולם, ואני גם הכי טובה וגם הכי גרועה. כל חיי פחדתי ולא חייתי. אני עדין לא יודעת איך לחיות ועדין מרגישה שהחיים והזמן נוזלים לי מבין האצבעות. הלוואי והייתי יודעת איך לחוות יותר, להרגיש יותר ולחיות יותר. שנות העשרים שלי נגמרות אוטוטו והרגשתי בהן יותר מידי, יותר מידי עצב, יותר מידי חרדה, יותר מידי כאב ויותר מידי מוות. שנות העשרים שלי אוטוטו נגמרות ולא הזדיינתי מאז שהן החלו. החזה עדין זקור, הכוס עדין בחתיכה אחת, הגוף מלא צלקות והלב מזמן כבר לא שלם אבל אני לא חייתי בתוכן. אני כנראה עדין לא חיה. אני לעולם לא אהיה נורמלית כי אני לא חווה את העולם נורמלית, אולי בחיים אחרים, בתקווה כשמישהו יואהב אותי

בשלב זה בחיי הצלחתי להבין את האמת המרה כי ההשיגים בחיים מגיעים אחרי הרבה עבודה קשה. אין ארוחות חינם ולי לפחות שום דבר לא הגיע בקלות. לפעמים נמאס לי מהמאבק ואני מתפללת לכך שמשהו יגיע בקלות. אפילו המחשבה על אושר וזוגיות קשה לי ואני מתקשה לשחרר מהרוווקות המיוסרת. אני לא יודעת מי אני בלי כל הקשיים שלי. אני מבינה כי עבודה קשה, התמדה, שחרור הפסימיות ואמונה עצמית הם יגרמו לי להגיע להישיגים שאני רוצה. אמונה פנימית ואמונה בעצמי הן המפתח להכל, להתעלם מהרעשים החיצונים, מכל מי שלא מבין את האיטיות והאי הצלחות, כל מי שרגיל פשוט להצליח. אני לא ביג שוט ולא כוכבת אבל לאחרונה אני מחפשת אמונה עצמית על כך שאני יכולה להיות טובה יותר.

אנשים אוהבים כוכבים, כאלה שמנצנצים למרחקים. אני לא מאירה את שמי הלילה ולא מנצנצת למרחקים אלא יותר מלאה במכתשים עמוקים. היופי שלי לא כובש וגופי לא מתאר את הרי שומרון. אני לא חכמה באופן יוצא דופן ואין לי אינטלגנציה ריגשית גבוהה. כל דבר שנכנס בי נכנס בי עם המון כאב, עבודה קשה וכישלון. הבעיה היא שאף אחד לא מעריך התמדה, נכונות להצליח והתמודדות עם כישלון. כן, בתאוריה, אבל לא באמת. כולם רוצים לידם את הכוכבים, האלה שטובים מאוד עם אנשים, או חכמים מאוד או יפים מאוד, או מוצלחים במה שזה לא יהיה. אף אחד לא רוצה להתמודד עם הקושי. כל מה שאני יודעת זה להתמודד עם קושי ולכן זה הופך אותי לחסרת ערך. כולם רוצים אותן מיניות, גומרות בשרשראות, כאלה שיודעות להתנשק. במקומות האלה השאלות של הערך בולטות במיוחד, הרי, שכולנו יודעים כשגבר מעוניין במישהי הוא יזיז הרים וגבעות, ומניסוני האישי, הוא לא רצה לנסוע 45 קילומרים אלי אבל היה מוכן לנסוע שמונים קילומטרים רק כדי להביא למישהי אחרת פרח. שזה מצחיק, כי הוא כעס עלי שלא הייתי מוכנה לנסוע 200 קלימורים לאוזף אותו מהבסיס אבל לא היה מוכן  לנסוע ארבעים וחמישה קילומטרים אלי. הנקודה היא, שאין גבר שחושב שאני שווה את זה. את הקושי ואת המאמץ. אבל בכלל התחלתי לכתוב פה לא בגלל הקשיים שלי עם אהבה אלא דווקא בגלל כל הקשיים האחרים אבל כנראה שהכל מתחבר להכל, ובסופו של יום אף אחד לא רואה בי ערך. בין עם זה בתחביב שאני משקיעה בו הרבה זמן וכסף אבל לא כישורנית בו ולכן לא מקבלת חיזוקים חיובים כשמגיע לי, לבין שזה גבר בדייט שני שמלטף אותי ואומר לי כמה שהוא נמשך אלי אבל אומר שזה יותר מידי בשבילו. הוא אמר לי פעם שאני פחות נהדרת ואני חושבת על הצמד המילים האלה עכשיו והעלבון מתגבר בי. אני פחות מידי יפה, פחות מידי חכמה, פחות מידי נשלטת, פחות מידי מינית, פחות מידי אשת שיחה. אני יותר מידי קשה, אקס אחר אמר לי פען שהכל בין הרבה קשה מידי לקצת קשה מידי איתי, אני יותר מידי כואבת. על כל בני האדם יש מחיר, כל אחד מאתינו בוחר מה המחיר שהוא מוכן לשלם על כל אחד אחר.  אני מרגישה חסרת ערך, אני מרגישה לא שווה את זה בדיוק בגלל המקומות האלה, כי אני לא כוכבת וכל מאמץ או השקעה שאני עושה לא נחשבת, כי אני לא קוטפת מקומות ראשוניים. בנוסף, כל המשפטים האלה שנאמרו לי ה"פחות נהדרת", "את שווה 14.50 שקלים 18 אם את מוצצת", "זו לא אשמתך שאני לא אוהב אותך, זה האופי שלך", "הייתי מעריך אותך יותר אם לא היית שוכבת איתי כל כך מוקדם", כל אלה, כל אלה רק מחזקים לי כל יום את האמונה שאני לא שווה את זה. המורכבות היא כל מה שיש בי והיא לא שווה לאף אחד, כי אף אחד לא רוצה כישלון ולאף אחד לא אכפת כשאני לא מוותרת, מתאמצת, מתגברת על הפחדים שלי, לא, לכולם רק אכפת שאני לא כוכבת, לא אלופה, לא יודעת להתנשק או להזדיין.

יש לי מערכת יחסים מורכבת עם ההורים שלי, אולי אפילו יותר ממורכבת. המערכת יחסים שלי עם ההורים שלי היא מחוץ לתחום, הוא התקרב הכי הרבה, אבל אפילו למטפלות שלי הכניסה הייתה אסורה. קצת כמו המערכת היחסים איתו, אני לא חושבת שמישהו יבין את המורכבות ולכן  גם אין כניסה. האמת היא שאני יודעת שיש במערכת היחסים הזו דברים שלא אמורים היו להיות. דברים שלא היו אמורים להאמר. אני גדלתי בלימבו קצת משונה, בו גם ההורים שלי יעשו הכל בשבילי וגם... נדמה לי שהסיבה שאני זרה בכל מקום כי לא היה לי בית. הזרות היא בנפש. ניתן לטעות ולחשוב שמקרה הבסיס של האינדוקציה הזו הוא הוא אבל לא, המקרה הבסיס של האנדוקציה "מא לא אהיבה" היא הם. עם כל אחד מהם המורכבות היא אחרת. אני מתחילה לכתוב על הקשיים במערכת יחסים איתם ועוצרת. אני לא מוכנה. אף אחד לא יבין זאת. אני חושבת שאנשים לא מבינים כמה שהשבר בי עמוק כי הם לא יודעים כמה המשפחה שלי לא נורמלית, לא משפחתית. הבסיס שלי, הליבה שלי, לא יודע מה זו אהבה. אני לא נורמלית. וזה לא רק בגללם. זו הרכבה של סיבות על נסיבות על אנשים ששברו אותי ככה, כל אחד בתחומו. כל אחד לקח פיסה מהנפש שלי בלי לקחת בחשבון את כל הפיסות שכבר נלקחו. כל אחד בחלקה שלו הפך אותי לזרה, ללא טובה, ללא אהיבה. אף אחד לא חשב כמה חתיכות חסרות בי. אחריהם המבול. בכל מקרה, מה שרציתי להגיד שאני אוהבת את ההורים שלי נורא והמחשבה על לחיות בלעדיהם קשה לי והלוואי ויום אחד אדע לשים את המורכבות בצד ולאהוב אותם בלב שלם ושאז אולי, אוכל להיות סוף סוף שלמה.

בנתיים, אני מחכה לאחד שיואהב אותי ללא תנאים, כמו שאני ושיהיה לי לבית.

החיים קשים והמאבק של לחיות בהם קשה לי. יש ימים שבהם אני שומרת על תקווה ואומרת שהיום קצת פחות קשה ומחר יהיה קצת פחות קשה אז אולי, אולי בעתיד יהיה טוב. ויש ימים שהתקווה נעלמת ואני נזכרת כי הבחירה היומ-יומית בחיים היא שלי בלבד. בימים האלה אני קצת מקווה שיחליטו בשבילי, שהמאבק נגמר וששום דבר לא משנה יותר. יש לי מין חמרמורת כזו של עצב. עצב, כאב וחוסר תקווה מתפשטים לי בכל הגוף. אני חושבת שהחוויה האנושית שלי היא לא נורמלית. אני חושבת שחסר לי בורג או כימיקל או חלבון בדנא כדי לאהוב את החיים. זה לא משנה מה יהיה לי, לא משנה מה אשיג הכל יהיה חסר משמעות והכל יהיה לא מספיק טוב, לא מספיק ולא טובה. הגוף שלי רוצה להשתחרר מהכאב, מהחרדה ומהלחץ ופשוט להרפות. להרפות את הגוף ואת המחשבות ולהתרפק. כל כך הרבה רצו שאני אהיה בסדר שכבר למדתי להמשיך לנוע, להתקדם, לעשות, להשיג, לחייך לא משנה מה הולך בתוכי, לא משנה אם אני חיה או מתה או קצת משניהם בו זמנית. לפעמים, לפעמים אני רוצה שמישהו ייקח את ההחלטה הזו ממני וייתן לי פשוט לוותר ולהרפות, אולי לא כולם אמורים לחיות.

אני רוצה אותו כל כך אבל אני מפחדת. אני מפחדת כי אני לא יודעת להתנשק או איך סקס טוב נראה. אני מפחדת מלהסתכל לו בעיניים ולהרגיש כל כך לא טובה, לא יפה ולא מושכת. אני מפחדת שהוא יגיד לי שזה לא מספיק, שאני לא מספיק. אני מפחדת שהוא יחשוב שאני לא שווה את זה, אני לא שווה את כל המאמץ ואני לא שווה את האהבה. אני מפחדת כי לא הגוף שלי ולא הראש שלי יודעים איך לגמור. אני מפחדת שהוא לא יבוא. אני מפחדת שהוא לא קיים. אני מפחדת מזה שהוא קיים אבל הוא לא ירצה להמשיך כי אני קשה וכי זה קשה איתי. אני מפחדת שהוא לא ימשך אלי, שאני לא מושכת. אני מפחדת מלא להרגיש. מלא להרגיש כשהוא יגע בי, כשהוא מלטף אותי, כשהוא מנשק אותי, כשהוא חופן לי את השד או צובט לי את הפיטמה. אני מפחדת שהגבר הזה לא קיים ולא תהיה לי אנטימיות. שאף אחד לא יגיע בי ולא אצליח לשחרר את כל המתח המיני שהצטבר בי כל החיים. שהתסכול הזה יכלה אותי

אני רוצה כל כך לחזור למישהו. להתחבק איתו, לאהוב אותו לייצר איתו בית. אני מסתכלת על שמי הלילה ושואפת את הקור לריאות וזה כמעט מרגיש אמיתי. אני כמהה לזה כל כך.

ואני קוראיי הנכבדים, כל הקופה.

אני רוצה מאוד לחיות. אני כותבת את זה ונפהמת מהקלות שזה יוצא ממני. אני רוצה לחיות. זה לא שאני רוצה לא למות אלא אני ממש רוצה לחיות. עדין יש ימים לא קלים ועדין כואב לי נורא. יש ימים שהתחושה הזו שהחיים לא הוגנים, שאף אחד לא רוצה לאהוב אותי חזקה כל כך שאני רק רוצה להשתבלבל סביב עצמי. אז יש ימים כמו היום, שכואב לי פיזית ואני רק מקווה לחיות. מקווה שעוד לא נגמר הזמן שלי בעולם, שכוחות גדולים ממני ישמרו עלי. זה קשה, כי לי ולמוות יש מערכת יחיסם מורכבת, כזו שאני מסרבת להכיר בקיומו. לא, לא, לא. לא יקרה בבית ספרנו. החרדה היא גדולה והפחד נוראי ומנכרת לי המחשבה בצדי הראש שאולי אף אחד לא אוהב אותי כי אני אמורה לא לחיות. האמת היא, שיש הרבה אנשים שאוהבים אותי ואני אישה מיוחדת. אני רוצה נורא לחיות ומקווה שהכאב הזה הוא רק כאב ולא סימן מנבא רעות. בבקשה, אני הכי רוצה לחיות.