חלקי מילים

נוקשה כמו שקפא בי משהו אבל חמימה בתוך סוודר חינני. יהיה בסדר, מבטיח שלמה.

קודם, פעמיים זה קרה לי, אחד אחרי השני, מתוך שמחת לב אמיתית אני נשארת עם טעם שהוא בין מר לחמוץ אבל עושה לי חשק לא לטעום ממנו יותר לעולם ואני יודעת שאנל'א יכולה לברוח, אז סתמי, ותחמיצי או תמררי או שניהם, רק אל תתלונני אלא אל עצמך.

ואז בחניה ואז בתור ואז מלא מדי באנשים ואז אני קונה שתי חבילות של אהבה ורצון טוב ויודעת שאני כן בסדר במקומות מסויימים. 

אני משכימה אבל לא מצליחה לצאת מהמיטה כי מה שנשמע מבחוץ הוא כל כך חורפי ובראש מתחילה להבנות רשימת החוסרים, ואני מבינה לרגע מזוכיזם מהו. כשאני קמה ומתיישבת עם עצמי חתול עיתון וקפה מול החלון והים הכל נרגע בי ויודעת במה להתמלא.

כשלפני השינה אני אוכלת שומים

איני מתפלאה על החלומות ועל הנדודים

קאבוקי

תאטרון

כתמים אול-אובר

כפפות קטנטנות

סחר בשר במגרש מואר

איסורים שמתווספים

קלווין החדש ואני, שמתדלקת ולא משלמת ובודקת אם גובה הצעקות שלי מתגבר על שלמה בפול ווליום, ולא מנצחת.

כאן זה עכשיו

ואני גם מרהיבה וגם מרחיקה ובטח שלא מאפשרת

ומחר זה מחר

והצבע יהיה שחור

וזו לצרכי סטטיסטיקה בלבד (ואחריה פרצתי גבולות, מרוגשת)

ויואב אוהב את רו-תי

קמתי מעולה כי ישנתי היטב ובהתאמה כל היום הזה וכשאני יושבת באוטו בחניה ומתקשקשת בענייני דיומא וכששניים מזמזמים את שיר הטלפלא ביחד זה מוסיפ לי עומק לגומות החן (שתכל'ס יש לי מעל הישבנים ולא בלחיים) אז אני מברכת בלב וממנטרת לי לו יהי עוד ימים כאלו. 

איך זה שהמובן מאליו כה נסתר מהעין לפעמים?