|
|
|
נשיקה עדינה, דיבור רך, מבט נעים:
"אני הולך עכשיו לזיין אותך כל כך חזק... אבל אם תגמרי בלי שאאשר לך..."
העיניים מתגלגלות, הנשימה כבדה ואז... התכווצות והשרירים מתרפים.
מתנשפת, מיוזעת, חצי מעולפת.
"גמרת?"
"כן"
"תתהפכי על הבטן ותרימי את התחת"
ואני מכה, עד שדמעה מבצבצת מצד העין.
"סליחה.. סליחה שגמרתי.."
ואז אני מחבק בעדינות... מלטף, מעביר לשון על קצה האוזן.
מסתכלים אחד על השניה במבט אסיר תודה.
מתחבקים והולכים לישון.
היום דייט משולש: הפיה, אני ומר אורנג'
תאמינו לי שלא צריך יותר מזה
אחרי 13 קמ ריצה, גשם שוטף, חזרתי ספוג מים ועל גבול ההיפותרמיה. ועדיין, הרגשתי ומרגיש בעננים.
אז מה הקשר לפה?
הכאב והקושי יוצרים חיבור אמיתי למקומות עמוקים שנמצאים מחוץ למודע. אנחנו מצליחים להתחבר ליסודות הנפשיים שלנו. אותם גורמים שהניעו את אבות אבותינו דורות אחורה ופשוט טבועים בנו.
למען הסר ספק: ריצה לא פותרת חרמנות, בחיי שניסיתי ;-)
תחזרי לפינה שלך, לשטיח שעל הרצפה ליד המיטה. מקולרת ולקולר מחוברת שרשרת והשרשרת מחוברת לרגל המיטה. תרבצי שם וחכי עד שאתפנה לטפל בך. בינתיים את יכולה לקרצף לי את הרגליים עם הלשון הלחה והחמימה שלך. ככה אני אוהב אותך, מתמסרת, טוטאלית, מעריצה וצייתנית.
נפגשנו, הוצאתי את המכחול וציירתי עליך כמו שרק אני יודע. עוד קו ועוד כתם בצבעים של אדום וסגול. ואת הפיה שלי, הקנבס האהוב שלי, קבלת הכל באנחה, בגניחה, בדמעה שמבצבצת בזוית העין. וידעתי שאת משתוקקת לעוד מזה. ואז ליטפתי ודיברתי ברכות ונישקתי בעדינות. וידעתי שבפעם הבאה שנפגש, הציור קצת ידהה, והגוונים ישתנו לחומים יותר ועם צורה אמורפית יותר. ואז אני אדע שהגיע הזמן להוציא את המכחול והצבעים ולצייר מחדש...
המעבר מהמואר לאפל
המעבר מהשגרתי לשונה
כל פעם משהו בגוף מגיב למעברים האלה.
אינטרקציה עם עמית לעבודה, עם פקידת הבנק, עם מוכר בפיצוציה.
האם הם מסוגלים לדמיין לאן אני הולך, מהיכן אני חוזר.
ואולי בעצם את הפקידה בבנק קוראת כאן את הפוסט ותוהה לעצמך אם הלקוח האסרטיבי הוא דומיננטי במקומות אחרים...
ואולי בעצם האפלה של השאר הוא האור שלי והמואר של העולם הוא החושך שלי
זה רק אני או ש...?
היום ערב של כדורגל.
אני הולך לראות אותו בדיוק כמו שאני אוהב.
הגרעינים מוכנים על הגב של הפיה שלי.
היא מחכה לי מקולרת ובפה חפץ ופתוח.
הבירה צוננת ופתוחה בצד.
מה נעשה עם הבקבוק הריק?🤔
