ליהנות מהדרך

שלא ניתן להתגבר על אובדן של אדם אהוב

רק ללמוד לחיות לצד הגעגוע.

אז אני לומד

והתיאבון והחיוך וצבע הפנים לאט חוזרים

ועכשיו רק נותר שהלב גם הוא ישחרר

בינתיים, מנסה להזכיר לעצמי שלא הכל בשליטתי

ובכל זאת, השורה הזאתי מהשיר מתנגנת לי בלופ בראש כבר ימים

I miss you like the desert miss the rain

פחות מועיל לתהליך. אבל כמו הבצורת, גם זה יחלוף.

מעולם לא רציתי שלמישהו יהיה רק טוב.

תמיד קיוויתי שהגעגוע אליי יהיה קשה מנשוא.

אם אי-פעם אמרתי אחרת, בעצם התכוונתי:

שרק אני אחסר לך בחיים.

#תה

לא משנה כמה שופעי בטחון עצמי נהיה, יתקיים יחס ישיר בין עוצמת הרגש לבין הצורך בולידציה.

אתם יודעים, הצורך הזה לדעת שגם הצד השני מרגיש כמונו.

כי לא משנה כמה בריא יהיה הערך העצמי שלנו, המוח תמיד ידגיש מיקרו שינויים יום יומיים באנרגיה של הצד השני.

אם אתה גבר, הבעיה מורכבת שבעתיים כי הרי ההתניה החברתית היא שגבר אמיתי יהיה שקט, בטוח וחזק - מנטלית ופיזית.

וכך, מצאתי את עצמי שובר את חוקי הגבריות המסורתית ברגע של חולשה:

״בסוף עוד אחשוב שאת מחבבת אותי״

 - ״עוד לא הבנת את זה? אתה איטי״

״טוב זה תלוי ביום״

 - ״כל יום. יש לי תזכורת טובה בשבילך״

״כן?״

-  ״כל פעם שאני צריכה לבחור בין אוויר לזין שלך, אני בוחרת בזין שלך״

כל בר דעת יודע שאחרי משפט כזה סותמים את הפה.

לפחות עד לפעם הבאה.