שיכחון דברים

לאחרונה התחלתי לחסום ולהשתיק את המשתמשים בצ'אט. הקלישאה שאני מוצא עצמי חוזר עליה בשיחות עם כלוביות (מונח שלא שמעתי מעולם איש מתאר בו משתמשי כלוב ואני חושב שחבל), היא שהממשק בכלוב זה הסאדו הראשי כאן. האתר הזה כל כך מעיק טכנולוגית. רשימת ה"אתך עכשיו בכלוב" - הדרך בה אנשים פה חוקרים אחד את השני למציאת פרטנרים - היא ברוחב 4 שורות בלבד. הו, אצבעי הבלתי-כירורגית, השמרי נא פן תחליקי 2 קליקים במקום אחד בגלילת העכבר, בל נמצא עצמנו אבודים ומנסים לשחזר באיזו נקודה היינו ברשימה.

תרצה אולי לעבור על אלבומי תמונות? בכיף! הכנו לך HTML משנות ה-90 לצורך גלילה בין הצילומים, שעושה ריפרש לכל העמוד בכל החלפת תמונה ופותח אותה בטאב נפרד אם לוחצים עליה להגדלה. איזו אפשרות תעדיף, משתמש יקר: תמונה קטנה מידי או גדולה משטח המסך, כך שאתה צריך לגלול ולהרכיב את השלם בדמיונך או לעשות זום-אאוט ידנית? (יום אחד נזכה להתאמה לגודל מסך המשתמש! מישהו עוד יגלה לזה פתרון טכנולוגי, אני מאמין). ולמעשה המון פעולות בסיסיות מובילות להעלאה של דף חדש. רוצה לבדוק הודעה? תלחץ על "הודעות" - דף חדש. השיחות בהודעות הישירות מוצגות בדיפולט כהודעות נפרדות (כמו שג'י מייל, במקום להציג לכם שיחת מיילים אחת שהתכתבו בה 30 פעם ברציפות, היה מציג לכם 30 שורות נפרדות לכל מייל ספציפי בתוך השיחה הזו) וכל לחיצה על הודעה.... אתם כבר יודעים: דף חדש. ככה האינטרנט עבד פעם (static HTML בואך ל-Frames); עד שלפני 20 שנה התקדמנו לדפים דינמיים יותר (AJAX, SPA ו-websockets).

לעיתים אני מופתע שאין כאן איזה כפתור שמאפשר גם לפקסס את התמונות. בכל אתר אחר שבו משתמשים מעלים תמונות, אתה תפגוש את הסגנון העיצובי של הכלוב רק אם תרצה להלביש על התמונה שאתה מעלה פילטר רטרו מגניב של אתר מראשית האינטרנט. הכלוב הוא לאתרי אינטרנט, כמו החנות האחת הזו בכל רחוב ששמרה את הבעלים המקורי שלה, שפרש אך לא פרש ממנה. לעיתים ניתן לנחש את גיל החנות לפי פגעי השמש בשלט שלה (אני לא רע בזה, אך לצערי אין ביקוש בשוק למתארכי מכולות). לעיתים זה הסטנד עם הפרסומת לתפוזינה מקמפיין 2003 או פוסטר שממליץ על חברת סיגריות שכבר חדלה מקיום לפני עשור, אשר חושפים את השנה בה קפא העסק. וכך גם הכלוב, בכלוב העבר כלוא לו.

וגם הצ'אט של הכלוב (ממנו החלנו את הטקסט הזה) נגוע במחלה הזו. אולי 30-40 משתמשים בממוצע בכל רגע נתון בצ'אט, אך למישהו היה חשוב לבעוט אותנו החוצה מהצ'אט אם אנו לא פעילים לקצת זמן. שוב ושוב, אתה או שותפיך לשיחה מוצאים עצמכם מתתנצלים: הצ'אט התנתק לי, ראיתי אותך כלא מחובר וכו'. בין יתר הטכנולוגיות המיושנות, אין גם יכולת לפלטר את מי שאתה רואה בצ'אט. רוצה לראות רק מין מסוים (סטנדרטי לחלוטין במקומות אחרים)? אי-אפשר. רק אנשים מצד זה או אחר של השוט או הרצועה? אי-אפשר. אפשר לפחות שסדר הרשימה יהיה לפי מפתח שכזה? שכל הנשים יופיעו ביחד ואז לאחריהן כל הגברים? חס ושלום. במקום זאת, מדוע שלא תהנה לך מקורטוב הנשים שפיזרנו לך רנדומלית בין עשרות גברים, בצ'אט שבו השמות קופצים כל שניה כשמישהו מתחבר או מתנתק (וכבר הזכרנו שהם מעיפים משתמשים אוטומטית כל הזמן). Catch me if you can.

אז לאחרונה התחלתי לחסום ולהשתיק את המשתמשים בצ'אט. זה משמש עבורי כמערכת לפילטור. החסימה מוסיפה סמל 'אין כניסה' ליד שם המשתמש וההשתקה גורמת לו לדעוך לאחור. חסמתי והשתקתי את כל מי שנתון מראש שאין לי רצון לפנות אליהם או שיפנו אלי (כמעט כל הגברים ומרבית הנשים). השתקתי ללא חסימה מיעוט של פרופילים שהם לא מספיק אטרקטיבים כדי שאזום פניה אליהם, אך אם יפנו אלי תתאפשר ועדת חריגים (פרופילים דלילים מידי למסקנות נחרצות מחד, אך גם דלילים מידי לעורר בי מספיק סקרנות או תשוקה לברר מה המסקנות הנכונות מאידך). כעת, בכל רגע נתון, כמעט כל המשתמשים בצ'אט דהויים ורק הפרופילים שעוד לא בדקתי בולטים ומוארים. סוף לפרופיל שנכנסתי אליו בפעם החמישית, כי הכינוי סביר אך התוכן בפועל שכיח. כעת אי-החותם שהפרופיל שלך אותיר בי, הופך לחותם שאותיר אני על שמך.

כעת הצ'אט שקט, כמו school shooting אמריקאי ברגעים שבין התאבדות היורה לאחר שהרג את כל הנוכחים בספריה/קפיטריה/כיתה ועד שמישהו חמוש יפרוץ את הדלת וימצא שלא נותר מה לעשות. כלוביות וכלוביים שרועים על רחבת הצ'אט, מחוררים מקליעי המיזנתרופיות שלי. אפילו הצ'אט הכללי שקט. "היי, כלובי", "היי, מאמי", "איך אני אוהבת אוכל", "יש פה מחרבנת לעכשיו?", "אני דוקא מעדיפה במבה שעמדה קצת" - כל השיחות המרתקות האלה נידומו לעד. "2 גברים במישהי" זרוק למעלה, מחרחר, דמו ניגר ויוצר פס אדום העוטף את שם החדר. "אדון בכלבה רעבה" שכוב מנגד וכלבה כבר לא תגיע. ל-Ishtar מחשוף אטרקטיבי, אך אני חורג מגבולותיה בשלוש שנים. באנג! באנג! היא נופלת על מלבן הגלילה של שמות המשתמשים, חזה הנאה עולה ויורד בפעם האחרונה. מאחורי Liv יש זוג נשוי והאשה מחפשת שולט לה ומול בעלה. זה כיף לזיין נשים מול בעליהן. שיכרון כוח פריימלי שקשה להמשיל לדברים אחרים. אך Liv חושבת שהיא טובה מידי לגברים מתחת למטר שמונים. באנג! באנג! היא מתרסקת אל תוך החדר הכללי, אף איבר מגופה לא נישא כעת יותר מ-30 סנטימטרים מן הקרקע. באנג! המכשפה בג'ינס דוממת. באנג! Miss vanilla ז"ל...

וכך, בטבח שנמשך כמה ימים, חיסלתי כמעט את כולם. סופסוף שקט. רק הרעש המכאני העדין של השרת של הכלוב מבצע פעולות ברקע והפחם שנשרף בחזיתו כדי להפעילו, הם מוזיקת ההמתנה שלי בעודי ממתין לכלובית שלי שתבוא ותופיע בוהקת, מובלטת ובלתי-ניתנת להחמצה. "כל זה בשבילי?", היא תשאל בחיוך שובה בעודה מצביעה על גופותיכם המצחינות. אני אסמיק ואהנהן בראשי לאישור. "כל זה בשבילך", אני אומר לה, "וזה היה מחיר כה פעוט כדי שאוכ

נותקת מהצ'אט

יש לי יזיזה שגרה כמה בניינים ממני. היא ישראלית אבל ממוצא אפריקאי ויש לה גוף שחור סטריאוטיפי, עם תחת וחזה בשרניים. אני לא בהיר יחסית אבל הקונטרסט בינינו מחווירני. אני נהנה לראות את הזין הלבן שלי נכנס לגוף ה"שחור" שלה (יותר חום עמוק אבל נניח), מטעמי החידוש שבדבר, אסתטיקה וגזע (אני לא מאלו שיותירו נושאים שכאלה מחוץ למגרש. הטאבו, כמו כל מה שאנחנו עושים פה בכלוב, הוא רכיב משמעותי בגירוי עצמו). היא לא ממש חשבה על עצמה כנשלטת עד כה אבל העיניים המתגלגלות שלה כשהיא אוכלת לי את התחת או מקיאה מהזין שלי, מעידות שחלו תמורות מאז הכרותנו.

היא טוענת שיש לי זין גדול מאוד (אין לי) ומתלוננת שהוא מכאיב לה. שמתי על הזין כמה טבעות סיליקון שקניתי והופכות את בסיס הזין שלי לטמבון קפיצי ומגבילות את החדירה. "יש לך טבעות סיליקון לקצר את הזין ואתה מספר לי שאתה לא יודע שיש לך זין גדול?!", היא אומרת לאחר שהתחלתי להלביש אותן. לאחר מרינדת הגזענות של החברה שהושרתי בה, יש גאווה מאצ'ואיסטית שאתה מרגיש לרגע כשאישה שחורה אומרת לך שיש לך זין גדול. באמת שהייתי רוצה לקנות את הסיפור על גדולתי אבל המציאות היא שמרביתכן פשוט לא עמוקות כל כך (אני גם מכיר את המחקרים והמידע על הזין הממוצע בישראל ובעולם ויודע שאני מעליו, אך לא באופן פורנוגרפי או משמעותי). המטריארכיה לא רק משפילה את גברי המיקרו-פינס, אלא גם מטילה על היתר את האחריות על המיקרו-פוסיז. אין לי זין לזה.

אני אוהב להתנגש במי שאני מזיין. אני אוהב שזה נשמע ומרגיש שאני מרביץ לך עם החלציים. אני מוצא את התנועה החלקית, העצורה, זו שנשים לעיתים מבקשות (מילולית או כשהן שמות אצבעותיהן על הירכיים שלך בהרחקה), כקשה יותר לביצוע מהתנועה המלאה. כמו לתת שלושת-רבעי אגרוף, הברקס מצריך יותר אנרגיה מהגז. יתרה מכך, אני אוהב לדחוק את עצמי בכוח בסוף התנועה אל תוך הנחדרת, להמעך פנימה. אני אוהב את העוצמה שבזה כלפי הנחדרת וזה נעים כגבר כי אתה מכווץ את הישבן וזה לוחץ על הערמונית. בהינתן שאתן מסתובבות לכן בלי זין כאילו שהכל בסדר ולא חסר לכן חלקים, אני עובד עם מה שיש. במובנים אנאליים, אנחנו דופקים אתכן כה חזק, כי אתן לא יכולות לדפוק אותנו. 

יזיזה אחרת גרה במרחק נסיעה כלשהו. אינני יודע מהו ולא באמת אכפת לי. לא נסעתי אליה וספקני שאי-פעם אסע. אני לא נוטה לזוז עבור נשים מאז גיל 30 לערך, למעט אם אני מאוד בעניינן. היא שולחת הודעות כל כמה ימים ואני לרוב אומר בנימוס שלא בא לי. אני משתדל לא לשקר יותר בהקשרים האלה. היא יודעת שהיא יותר זיון של סוף רשימת הקשר. כולנו כאלה למישהו. 

יזיזה נוספת גרה כעשר דקות ממני (יתכן שאני סתם עצלן). היא סטלנית כבדה בשתי המשמעויות. כשהיא באה היא מגיעה אלי בלבוש זנותי לחלוטין, עד כי אני לעיתים לא בנוח מהשכנים. אין איזה מעיל מעל או שום ניסיון הסוואה שכזה. בפעם האחרונה, למשל, לבשה "מכנסוני דפוק אותי" שניתן לראות מצידהם את מרבית ישבנה. כשרגל ימין צועדת לפנים, ניתן לראות את השפתיים השמאליות של הכוס שלה ולהפך. למעלה לבשה חולצת בטן שהיתה בסך הכל כמה חוטים רופפים, שזורים יחדיו כמו רשת דיג שנועדה לחוס על דגיגונים (מיותר לציין שלא היתה עם חזיה). אם ראיתם אותה בדרך אלי, לא ראיתם הרבה פחות משאני רואה כשאני מזיין אותה.

אבל אני לא ממש מזיין אותה. היא מאזוכיסטית ושירותית (גם סאדיסטית ושולטת עם רבים אבל זה לא עובד לה מולי). היא מלקקת לי את כפות הרגליים (היא גילתה לי שאני מאוד אוהב את זה), נחנקת למוות מבלי להפריע כשאני מזיין לה את הגולגולת וכמעט שובר לה את האף כשאני מתרסק עם הגוף שלי בפנים שלה וכיוצא באלו. אני בתמורה מרביץ לה. כיף להרביץ לה. היא גדולה ועמידה. כשהיא מלקקת את הרגליים אני מרביץ לה איתן בראש. היא מפשקת את הרגליים ואני נותן לה אגרופים בירכיים הפנימיות או בועט לה בכוס (אני פחות אוהב כלים ואמצעי תיווך וזה גם לא מרגיש לי אותנטי. בחיים לא יצא לי לריב עם גבר ולשלוף ספנקר. מתווכי אלימות מזכירים לי שהאלימות מסומלצת). אני כמעט ולא עוצר את עצמי.

היא לא נשית מטבעה. אני מוצא שיש נשלטות מסוגה שצריכות כיסוח כאמצעי להרגיש בנוח בנשיותן. כשהיא מפורקת לרגליי על הרצפה מכוסה בקיא עם קיבה מלאה בשתן שלי, אתם יכולים להסתכל לה בעיניים ולראות שהיא עצמה שכחה שהיא בכלל מגדירה עצמה כ"הם". אף פעם לא קראתי לה "הם". זה לא מחוסר ליברליות, חלילה, ומבין הרבה מעצבנים שלעיתים ניכר שבוחרים כינויי גוף לתשומת לב, אצלה דוקא מובהק הקשר שבין הבחירה הזו למי שהיא (שזה הם). גם כשזיינתי גברים (לרוב מול נשותיהם) דיברתי אליהם בנקבה. gender-benders' bender. 

יש עוד כל מיני יזיזות. זה נחמד. זה מגשר עבורי על האנטי-סוציאליות שמאפיינת את יתר הזמן שלי כשאני רווק ומספק לי את מידת האינטראקציה שמיזנתרופ כמותי מסוגל/נדרש לה. אבל זה בעיקר עוזר לי לא לחשוב על ההיא שמחסרונה הן כאן. אני רוצה לדבר איתה אהבה ומן האילמות הכפויה של קשר שנפרם, נבראות כל האחרות בצילה ובגלותה לבעילה שאהבה אינה בה. 

ראיתי דיון בצ'אט לפני כמה ימים (אני מאוד ליבראלי עם המונח "דיון") ואיזה שולט (או מתיימר להיות) טען שנשים שמנות נוטות יותר לנשלטות ושזה ניכר באופן כה מובהק וכה ידוע לכל, שמספיק לו הניסיון האישי שלו, הדגימה הפרסונלית שנוצרה לאורך חייו, כדי לקבוע מסמרות לגבי מיליארדי נשים מסביב לעולם. 

כמובן, המציאות כפי שאנו חווים אותה ישירות לרוב איננה מדגם מייצג. ראשית, ממוצע הפרטנרים לגברים ונשים הוא ברוב המדינות חד-ספרתי עד דו ספרתי נמוך (5-15). ברור שסקר שכזה לא ייצוגי בשום צורה. אפילו אם אתה בעשירון העליון ששכב עם עשרות נשים זה די חסר משמעות ורק במאיון העליון - גברים ששכבו עם מספר תלת-ספרתי של פרטנריות - אפשר אולי להתחיל ולקבל איזו תמונה ייצוגית (לדוגמה, לפי מחקר אחד שראיתי, 5% הנשים האמריקאיות עם מספר הפרטנרים הגבוה ביותר, היו עם מעל ל-15 פרטנרים ואצל 5% הגברים המשתרללים ביותר, המספר הוא מעל 50. המאיון העליון בקרב נשים אמריקאיות, שכבו עם 35 גברים או יותר, בעוד שבמאיון העליון של הגברים המספר הוא 150 נשים או יותר).

זאת אומרת, בשביל להתקרב למספר שמאפשר סקר ייצוגי, אתה צריך להיות גבר במאיון העליון או אישה באלפיון העליון. אבל גם שם, תהיה הטיה כבדה, כמובן, כי אלו נשים שאתה בחרת ושבחרו להיות איתך, מה שמהווה מסננת דרמטית ששום דבר שעובר אותה לא מייצג את יתר המציאות. למשל, אם אתה, כמו השולט מהצ'אט, מניח שנשים שמנות הן נשלטות יותר (אולי כי זה היה הניסיון שלך בתחילת הדרך), אולי תבחר מראש נשים שמנות כי אתה מחפש נשלטות ותיצור נבואה שמגשימה את עצמה. או שאולי תדחוק ביותר נשים שמנות לבצע מעשים של סאביות, כשבפועל זה לא יעיד על ההעדפה שלהן, אלא פגיעה בהן או סתם אי-הנאה וסיפוק של הצד השני על חשבון העונג שלה (אונס אפור שכזה). 

הקיצר, בלוגרית שאני אוהב שעושה מחקרי וסקרי ענק בנוגע לסקס והיא עצמה עובדת מין (או איזה מונח שאתם בנוח איתו), פרסמה שלשום ניתוח שלה לגבי קשר בין מידות גוף והעדפות מיניות, על בסיס סקר ארוך של צפונה מחצי מיליון בני אדם (הניתוח הספציפי הזה הוא רק של הסטרייטים מבין הנסקרים). אז הבה נניח לרגע למידע האמין ביותר שנובע מסקר הפין של שולטים בכלוב ששכבו עם עשרות נשים בחייהם (חלקן אף אמיתיות) ונסתכל קצת על נתונים (אי-אפשר להטמיע תמונות בבלוג בחשבון חינמי, אז אכתוב את המסקנות בגסות. הגרפים עצמם בלינק למעלה).

אז נתחיל מקצת מידע כללי. נשים שמנות יותר מרגישות או מעידות כי (באופן יחסי לנשים רזות יותר):

1. מגיע לי יותר כבוד משאני מקבלת
2. אין לי כוח/השפעה של ממש על אנשים הסובבים אותי
3. הן מאבדות בתוליהן כשנתיים מאוחר יותר מהנשים הרזות ביותר
4. מתחילות לצפות בפורנו כחצי שנה מאוחר יותר
5. מגיעות מרקע סוציו-אקונומי חלש יותר
6. חוו 25% יותר ספנקינג מההורים ואלו היו כ-10% יותר חזקים מהספנקינג שספגו נשים רזות
7. חוו כ-50% יותר תקיפות מיניות כקטינות וכ-10% יותר כבגירות
8. הן קצת יותר ימניות מנשים רזות
9. הן הרבה יותר פוליגמיות ופוליאמוריות מנשים רזות
10. הן מרגישות דרמטית פחות אטרקטיביות מנשים רזות
    
    ונמתקד בנושא שלנו:
11. על האמירה "אני מגורה מלהיות נשלטת בסיטואציה מינית" - מה שהשולט מהצ'אט משוכנע שדרמטית מוטה לטובת שמנות - התוצאה בפועל היא: מהנשים הרזות ביותר לשמנות ביותר, יש עליה של 5% בלבד בהעדפה לנשלטות. אז יש שם משהו אבל זה מאוד זניח.
    דוקא אצל הגברים יש קורלציה יותר מובהקת: גברים בתת-משקל הרבה יותר נשלטים (נראה כמו ~40% בגרף) מאשר גברים שמנים. 
12. מה לגבי המצב ההפוך? קשר בין מידת הגוף של אישה למשיכתה ללהיות שולטת?
    ככל שנשים שמנות יותר, כך הן פחות מתחברות לתפקיד השולטת - בניגוד לדעתו המלומדת של השולט מהצ'אט - אבל שוב, מדובר באחוז קטן של נשים שמראש מתחברות לתפקיד הזה ולכן הסך הכל לא דרמטי.
    בתמונת מראה לנתון הקודם של הגברים, אז כאן הגברים השמנים כצפוי יותר מתחברים ללשלוט. 
13. והגרף האחרון שסתם מצאתי מעניין, גברים שמנים יותר מעידים כי הם עצמם תקפו מינית יותר נשים ובאופן יותר קשה, מאשר גברים רזים יותר. האם הם פוגעניים יותר בפועל? או שאולי רק כנים יותר או שיפוטיים יותר כלפי עצמם? אולי נשים פשוט מתארות בפני גברים שמנים את אותו אירוע כתקיפה, כאשר מגע דומה או זהה מגבר רזה יותר נתפסת יותר כשגגה או אפילו אקט חיובי? לא מכיר נתונים בנושא, אז אשאיר את זה לאחרים. 

מסקנות:

1. נשים שמנות מעט יותר נשלטות מרזות אבל זה כל כך מינימלי שאם אתה מגיע מראש עם גישה שכזו כלפיהן, אתה תעשה להן עוול ותעלה את ההסתברות לפגיעה בהן ממקום של הנחה שגויה להעדפותיהן. 
2. גם אם התכונה מראה קורלציה גבוהה ביותר, עדיף פשוט לשאול. הסקר הטוב ביותר להסיק ממנו את העדפותיה של מישהי, הוא הסקר שלה. 
3. הסאדו הקשה ביותר בכלוב זה לקרוא את הצ'אט הכללי.
   
   נ.ב.

שלא ישתמע שאני איזה מלאך נטול פאשלות עם נשים או נשים שמנות, כאן "ללמד את הגברים את המלאכה" או משהו. הותרתי את הצלקות שלי בעברי וזכור לי שכמו השולט מהצ'אט, חשבתי דברים דומים על שמנות בתחילת שנות העשרים שלי. רק מנסה להשתפר, לחסוך קצת טראומות לאחרות ואחרים ואולי קצת לפצות (במובן הקוסמי שלא באמת קיים) על פאשלות העבר שלי שכבר איני יכול לתקן. לא מעבר לכך. 

אני זוכר את הבהלה בי כשקמתי למחרת וראיתי את הפנים שלה. סימנים כחולים איפרו חצי מפניה מטה עד לצוואר והדרימו הלאה בספורדיות, מנקדים את גופה כמפל של אלימות. יש מקום אליו הולכות נשלטות בו הן אינן. הן הופכות ילדות או זונות, חור או כלבות, משרתות או לעיתים פשוט חפץ. אך עם הניסיון אתה למד שלפחות עבור חלקן זו רק תחנה. היעד הוא ריק מוחלט; וואקום מחשבתי ושיפוטי. ומשהתובנה נרכשה, אף פעם לא מצאתי מיצוי בסגידה מנשלטות. אני נהנה מזה, כמובן, אבל זה לא כמו להביט בהן כשהן אינן. בהינתן שאדם מוגדר ממחשבתו ולא בשרו, אני רואה בתשוקה שלי להביאן לשם ולראותן שם, כנקרופיליה קוגנטיבית. אני מוצא את לכתן מעוררת. במותן ציוו לי חיים. המוות התודעתי זמני אמנם, אך מהו זמן היכן שהתודעה איננה? לעיתים זה מרגיש לי שהן פשוט רוצות למות, אנחנו רוצים להרוג אותן וכל היתר זה המילים שכולנו צריכים לספר לעצמנו כדי להנפיק אליבי לשדינו.

מסלולים שונים יש אל היעד: נרקוטיים, פסיכולוגים, חניקות עד דעיכה, כאב. כולם בסופו של דבר דרכים להציף את המוח בתחושות עד שאין מקום לחשוב או לחנוק אותו עד שאין יכולת. עם העשורים התחלתי לראות בעצמי יותר כמתווך או מדריך טיולים מאשר היעד. חור שחור סאדיסטי, שתפקידו לקרוע אותה לגזרים כדי שתוכל לעבור את אופק האירועים. אני לא באמת יודע לאן הן הולכות אחר כך. ככל החורים השחורים, מעט מאוד בורח חזרה. עיניהן נכבות, גופן נרפה. עם העיניים הנכונות, אפשר ממש לראות אותן מתכווצות מארבעה מימדים, מאבדות את גופן לדו-מימדיות, את עצמן לחד-מימדיות ולבסוף את מקומן בזמן מעבר לסינגולריות. רק רטט שרירים עדין, לעיתים על שפתיים, לעיתיים בירכיים, חושף איזה רמז למתרחש שם. פרדוקס השמדת המידע מחייב כמובן שהאינפורמציה מעורבלת עד שלא ניתן לפענח את הרטיטות הללו כאיזה קוד מורס בשרני, אך קרינת הוקינג המאזוכיסטית הזו היא כה מספקת לצפייה, גם ואולי משום שאין לדעת מה הוא בדיוק הנצפה.

אני תוהה לעיתים מה מושך אותי במקום הזה: האם זו השליטה הטוטאלית? אני לא בטוח. אתה לא שולט בוואקום. אתה יכול לעצב אותו, להזיז את האיברים כרצונך אבל איך שולטים בשאיננו? אני שולט בהן עד לאופק האירועים, כן. כל עוד האורות דולקים, יש במה לשלוט. אך כמו כל הדברים, הקצוות תמיד פרדוקסאליים. שליטה היא בסופו של דבר נגזרת של התנגדות וכמו מסה במהירות המקסימלית שניתן להאיץ אליה, היא חודלת להיות מסה. השליטה בחומר בשיאה כשהחומר איננו שם להתנגד, אך כשהחומר איננו שם להתנגד אין דבר לשלוט בו.

מעבר לאופק האירועים הן מפסיקות להתנגד. שם המשיכה בעיניי היא אחרת. להמשיך את המשיכה הקודמת, זו שהביאה אותי עד לשם, הרצון לשלוט בהן, תהיה פשוט כמיהה לא אטרקטיבית בעיניי, כמיהה קוסבית או קסטיאלית. שליטה בשאינו מתנגד או פוחד לא קוסמת לי, על החיובי והדוחה שבאמירה הזו. אז כשהן מפסיקות להיות נשלטות, אני מפסיק להיות שולט. אני נהנה מהן במובנים שמפחידים אותי לגבי עצמי, כמו השניות האלה שאתה חונק מישהי והיא נובלת כמו פרחים בהילוך מהיר בסרטים של נשיונל ג'אוגרפיק. 

אני מפחד מהדחפים שלי. כשקמנו למחרת, פניה העידו את שאני כלל לא זכרתי שעשיתי בה. בפיק של היצר יש גם אופק אירועים מן הצד השני של החור השחור. המקום בו אני מאבד שליטה כשולט. אך שלא כמו אצלן, כשאתה מסיר ממני את התודעה אינני דומם. כשאינני, אינני דבר מלבד חייתיות. בהבזקים של תודעה שלפעמים מעירים אותי מהמצב הזה, אני מרגיש כמו גורילה. אני קדמוני ורצחני. האקט של הרפיה פיזית, שהוא עבורן השיחרור, הוא עבורי הכלא. כשפרקי אצבעותיי נחים, זה מתיש. כשהם קפוצים חזק כאגרוף ובמיוחד כשהם מכים כאחד, אני אינני. אני רועש, אני נוהם, אני לכאורה כה אינטנסיבי מפרספקטיבה חיצונית. אך שם נמצא אופק האירועים שלי ושם אני שקט עד שאין רעש יחסי להגדיר עימו שקט מהו. 

הבטתי בפנים שלה ונחרדתי. אהובה מכוסחת - מה היא אומרת על האוהב? אני בכלל לא זוכר שעשיתי לה את זה. ההגדרה "שולט" תמיד היתה מוזרה לי. כשאני בשיא ה"שליטה" מבחינתן, בפועל אינני בשליטה כלל. היא אומרת שזה בדיוק מה שהיתה צריכה. שזיהיתי את זה בה אתמול ושהיא רצתה שאכסח אותה. זה מרגיע מעט אבל עדיין... מקננת בתוכך האימה כי אתה יודע שאתה לא היית שם. למה רק כיסחת אותה? מדוע לא שברת עצמות או תלשת בשר בנשיכה? כשאני לא שם, מי עוצר את הדברים בסימנים כחולים, שריטות ונשיכות? הוא יהיה שם בפעם הבאה?

אני מפחד ממי שאני כשאינני. אני זוכר את הבהלה בי כשקמתי למחרת וראיתי את פניה. זו לא האימה ממה שעשיתי לה, אלא שלא הייתי שם כשזה נעשה. זה לא הסימנים הכחולים על הפנים, אלא המחסור בעוגן של זיכרון או שליטה עצמית אליו אני יכול לקרקע את המוסר שלי בידיעה שלא אקום יום אחד ופניה יהיו מרוסקות מעבר לזיהוי, מעבר לצלם אנוש, מעבר לאופק האירועים. הסימנים הכחולים עליה, כמו הרטיטות שלה כשהיא איננה, כשהיא בספייס שלה, הם האינפורמציה היחידה שיש לי לאסוף על שעשיתי, קרינת ההוקינג הסאדיסטית השורדת את המסע חזרה.

היא נהנית ממנה. היא מביטה בה בראי ומלטפת את הסימנים הכחולים, כשם שאני מביט בה ומסתכל על רעידות השרירים. שנינו נהנים להביט בקרינת ההוקינג של האחר ואחוזי אימה מלהביט בשלנו. האני המודע לא רוצה לראות את האני שאיננו. כחומר ואנטי-חומר, לא ברור אם הם בכלל יכולים להתקיים יחדיו ואולי כרפלקס קוסמי אנו נרתעים מלאפשר זאת. 

אני מפחד ממי שאני כשאינני. מחקרים מראים כי מרבית האנשים חרדים משיפוטם של אחרים יותר מהמוות עצמו. באין דרך להרוג את האחר, אנו מסירים מעלינו את עול השיפוטיות כשאנו מאפשרים לו להרוג אותנו. רק לזמן מה, רק נקרופיליה קוגנטיבית אבל אתמול רצחתי אותה. אתמול היא התאבדה אותי. אני לא יודע אם אני אוהב את מי שאני כשאינני אבל אני אוהב אותה על שהיא מאפשרת לי לא להיות. האם שנאה אני? אומרים כי אין אהבה התלויה בדבר. אם החיים דבר הם, היש אהבה כשל הרוצחים המקיצים עם נרצחתם? 

לא כולם אוהבים סקס עם פנגולינים. הפנגוליניות בהחלט בקטע ולצידן מרביתנו, הנאורים אשר אינם פוסלים ונדחים מן המחשבה על האחר כאובייקט מיני, רק בגלל שהוא שונה מאיתנו. אך עבור מיעוט גדול וגדל מהישראלים, זוהי שונות שאין דרך לגשר עליה. נכון... השנה היא 2023 אבל מרבית הפנגולינים לא עברו גיור לחומרה ונחשבים, לפי הרבנות, למי שיהדותם מוטלת בספק ועקב כך, למי שסקס עמם נחשב כ"סטייה". 

אני זוכר את הפעם הראשונה שלי עם פנגולינה. קראו לה סמדר, היינו בני 17 ושנינו ניגנו בתזמורת הפילהרמונית הישראלית הצעירה - אני על דרבוקה והיא על שליש. זה קרה באותו יום חורף, אחרי שניגנו את הסונטה השלישית של רחמנינוב לדרבוקה ושליש באמפיתאטרון רמת טראמפ. מוזיקה היא שפה בפני עצמה ובאותו יום השיחה בינינו היתה קולחת ופואטית. היא לבשה את שמלת ההופעות שלה שממיסה אותי כל פעם מחדש. מהיכן שאני יושב על הבמה, מאחורי הסקסופונים והזמבורות, החתך לאורך שמלתה מטפס מעלה עד שכמעט ולא מכסה את הזנב החלק והארוך שלה. תמיד בתנועה השישית, מיד אחרי הסולו שליש שלה, יש קטע קצבי עם שיא עוצמתי וכשהוא מגיע, היא מצליפה בקצב עם הזנב הלוהט שלה על הבמה והוא עולה גבוה וחושף את הרקטום העסיסי שלה מבין הקשקשים. תמיד צחקנו שהגוף שלה הוא חליפת צניעות עם חגורת פריצות. 

אחרי ההופעה ישבנו כל הפילהרמונית לטקס הקבוע שלנו של וודקה-רדבול וצ'ולנט במועדון הפוסיקט (זה לפני שהפמניסטיות הובילו לסגירת המקום בטענות ש"אף אישה לא בוחרת לרקוד בחלל סגור שבו כולם אכלו צ'ולנט"). אחרי האוכל אני וסמדר היינו צריכים לשירותים באותו הזמן ובשירותי היוניסקס של הפוסיקט יצא שישבנו תא ליד תא. כמובן ששנינו התביישנו לעשות רעשים וניסינו לדחוף הצ'ולנט המעובד באיטיות ובעדינות. אבל אז, בסנכרון מוחלט וברגע של אי-שליטה, שנינו שיחררנו נוד רטוב, רחב וארוך, ולאחר דממה קצרה, שנינו פרצנו בצחוק מוטרף ומטריף. היינו מובכים כשיצאנו מהתאים אבל סמדר הסתכלה לי עמוק בעיניים בעודה מסמיקה, נישקה אותי על הלחי נשיקה גנובה ומהירה כזו שרק ילדות יודעות לתת ואמרה: "התחת שלי נקי מחרא עכשיו, אז אפשר אס טו מאות' אם בא לך".

מאותו יום היינו בלתי-ניתנים להפרדה. כשניסו להפריד בינינו, אי-שם בשנות ה-90 ותחילת האלפיים, היינו משאירים מטעני חבלה באוטובוסים. רצינו שיהיה ברור לכולם שאנחנו לא ניתן לאף אחד לומר לנו איך לחיות. לא השארנו פתקים או הסברים אבל אחרי זמן מה, בערך בתקופה שנגמרה האינתיפאדה השניה, הם הבינו סופסוף שזה לא משתלם והרפו מאיתנו. 

אבל גם לדברים טובים יש סוף ואהבה אינה חסינה לו. זה כואב כשזה קורה אבל כמו שאמא שלי תמיד אמרה לי כשהייתי ילד, "אני מכורה לזין שלך. אבא שלך לא יודע לזיין. זה נס שאתה קיים בכלל". אחרי סמדר קצת איבדתי את עצמי. נסעתי לטייל בעולם. עליתי במעלית בבניין בבודפשט אבל זה לא הרגיש כמו סמדר. רקדתי בלט בצ'צניה אבל עמוק בפנים ידעתי שזה לא סמדר. מה שלא עשיתי או ניסיתי, לא נעשה או נוסה. מעבר לכך, הוא גם לא היה סמדר.  

לקח שנה שלמה עד שחלפו שנים-עשר חודשים. הזמן עובר לאט כשהוא אינו עובר מהר והפסקתי לזהות עצמי בראי. הפסיכולוג אמר שאני סובל מדיסמורפיה והמליץ שאעבור סדרה של ניתוחים פלסטיים עד שמי שראיתי בראי נראה לי כמוני. הוא הציל את החיים שלי. כיום קוראים לי רותם סלע ואני כוכבת טלויזיה. אבל לא משנה איך כולם קוראים לי, אני יודעת שהכי כדאי לפתוח חשבון בדיסקונט ושגם שם, זה לא סמדר. 

סמדר נפטרה לפני שלוש שנים מסרטן הערמונית. אבא שלה בכה ואמר שהיא חייבת לו כסף. חיבקנו אותו ואמרנו לו ביבבה: "גם לנו, אבוש... גם לנו". התספורת שביצעה סמדר במותה הובילה למשבר כלכלי קטן במערב. אנשים זרקו עצמם מגגות אל גגות מעט נמוכים יותר בבניינים צמודים (כאמור, משבר קטן). תמיד ידעתי את הדברים שמעולם לא נדרשתי ללמוד ואחד מהם היה סמדר. יש אהבות שהמילה קטנה עבורן וגם היום, לכל מקום שאני הולך וכל פעם שאני מביט בשקיעה קדה יקידתה אל קץ יום, אני זוכר את הפעם ההיא שפיצצנו את קו 5 על כל יושביו ליד דיזינגוף סנטר והם התפרקו למלא חתיכות וחברה קדישא אספו אותם בשקית לא מתכלה (עוד לא הייתה מודעות לדברים האלה בזמנו).  

ובימים ההם סאב-ספייס קולקטיבי ייפול על ממלכת ישראל והשמאל רוגש ונרטב.

סוכני הסאדו כחולי המדים יאזקו את הזועקות נגד האיזוק ביום, הזועקות לאיזוק בליל.

"אדוני השוטר, זה בהחלט המעשה הנכון ואף עם התלבושת ניתן לעבוד, אך לא זו השעה או המקום.

על פני האספלט ובצל חקיקה יוקדת, המוות הגדול מרחף מעל המוות הקטן ומונעו.

הכנס למיטותינו שלא כשליח המדינה - ואנו נראה לך מכת"זיות מהן".

את הדיק תתורה נשות השמאל ובדיקטטורה תחדל הן.

גלומות גלימות אדומות ומצנפות לבנות, יזעקו הן בל יעשו בן בכפייה את שיזדעקו הן אם לא יעשו בן מרצון.

מבעד הלסת הכואבת מהגאג של ליל אתמול, תצעק הן ברחובות כי לא תתרנה סתימת פיות.

באם תוחל פיסקת התגברות, פשיקת הגברות תיפסקנה.

וגם בגברי השמאל הסרבנות תדבקנה: דמוקרטיה או מרד.

לא נשליט דיקטטורה מעבר לגבולותינו, אם תשלוט דיקטטורה בתוכם.

הדום היהודי יסיר את הקולר מהסאב הפלסטיני, אם הדום הימני יקלרו.

הציונות אינה מתחלפת.

וההפגנה תידום והדום ינהם והסאבית תגנח בלהט.

תמה המלחמה על הדמוקרטיה להערב ומחר עולים על המדים וחוזרים למלחמה למניעתה.

הלילה הכובש יקשור פלנלית לעיני הפמניסטית וזרע וברטולין ייגרו מהם,

סמיכים ועכורים כמי השתיה של עזה. 

ברצף וללא יותר מידי חשיבה. מידי פעם אני עושה ניסוי שכזה ורואה מה עולה בחכת האימפרוביזציה. זה כמובן אף פעם לא חד כמו מילים שעברו את השחזת העריכה והשקידה ובכל זאת, גם בפרץ יש איזו אנרגיה משלו, כנות שמחפה על צורנות בלתי-מוקפדת. לרוב, כפי שאולי שמתם לב כבר, אני מוצא שהכתיבה שלי בניסויים הללו הופכת ערספואטית; כתיבה על כתיבה.

דיסקציה עצמית היא כנראה הסאדו-מאזו המקורי שלי והמלל הרשום מחצין את העצמי ומקפיאו, כך שאני הקורא את המילה שכתבתי לפני זו, זמין לשפוט כעת את האני שכתבה.

זה סתם פלצני. לא אגיד שזה כלל לא נבדל מזה, אך ברמות שונות זה לא דרמטית אחרת מהפעם שגמרתי לעצמי על הפנים ובעוד החרמנות נשפכה ממני עלי, המוח מתרוקן מהאני הקדמוני והאני הפיכח מכוסה בדיו של העט הנובע מבין רגליו של האני הייצרי, תוהה מדוע כתבתי זאת ומדוע חשבתי שהמקום לכתוב זאת הוא פניי. 

חמישי בערב. גם תרגילי האימפרוביזציה הללו כבר לא באמת מעניינים במיוחד. אלך לאונן ואינני יודע אם זה באמת נבדל ממה שקראתם כעת.

לו הכרת אותי כפי שאני,
כפי שאף אני איני יודע כי אני,
כפי שמראות אילמות מלשקף ותמונות עיוורות מלהנציח,
אי-שם במרחקים אשר אף אצן לא צלח,
מעבר לגבעות הדיסוננס הקוגנטיבי,
בכספת בה שומר העצמי את עצמו מעצמו, בל יגלה כי הוא סיפור ולא מספרו.

לו ראית אותי שם, במערומי,
בפשוט אדם אדמיותו,
בלבוש הכאוס לוגיותו.
לו ראית אותי במקום בו אינני ואינני דבר מלבדו,
יכולת לומר לי את אשר אין דרך לאמרו
ואני הייתי מקשיב לך
ואני לא.