“They say fear is for the brave,
For cowards never stare it in the eyes”
- - - - - -
אני מאמינה באנשים, בטוב לב, בטוהר המחשבה ובתמימות, ומתוך הידיעה הזו אני שמה לעצמי גבולות וחומות שאמורים להגן עלי ולשמר על זה. גבולות שבמידה מסויימת גורמים לאמונה שלי להשתבש, להתפרק, להעלם מעט.
האם אני אמורה מראש לבנות חומות כשלא ניסיתי ונכוותי?
האם אני אמורה להכוות ולפחד להפגע מחדש אז אני בונה חומה כל כך גדולה וארוכה שמונעת מכל אדם להכנס אליה?
האם אני צריכה להפסיק להאמין באנשים, בטוב לב, בטוהר המחשבה, בתמימות ובאהבה כשאני מגלה שרוב האנשים בעולם לא חושבים כמוני, שהמטרות שלהם מזהמות את המטרות שלי?
ומי אמר בכלל שהמטרות שלי הן טהורות ותמימות בכלל?
ומי אמר שאני אמורה בכלל משהו?
אני מחפשת ביטחון וכנות מהצד האחר, ולא יודעת איך אני אמורה להבין כשהצד השני מחזיר לי את זה . אז מה אני מחפשת בעצם?
ואז אני טועה כשאני חושבת שאני מוצאת ביטחון לעשות צעד קטן ובכלל הצד השני לא תכנן לתת לי ביטחון, רק ניצל את האמונה שלי בחוסר מודע שלו.
אני אדם שמח, אבל לאחרונה אני לא שמחה בכלל.
אני אדם בוטח, אבל לאחרונה אני לא סומכת על אף אחד, וכשאני כן עושה את זה אני מתחרטת.
אני אדם אוהב, אבל לא הצלחתי להעניק את האהבה שלי לאף אחד.
אני אדם מתמסר, אבל לא בניתי כלום כדי שאוכל להתמסר.
ואולי אני לא אני בכלל?
אולי אני לא יודעת מי אני בכלל?
ובמקום למצוא את התשובות האלה בתוך עצמי אני מחפשת החוצה, בכל מקום אפשרי, ונכוות.
מה ציפיתי שיקרה?
- - - - -
ברק פלדמן - שירים
כֵּן, אֲנִי מִתְרַחֶקֶת
כָּל פַּעַם שֶׁנִּצַּת
כָּל פַּעַם שֶׁמַּתְחִיל
כָּל פַּעַם שֶׁכִּמְעַט
אֲנִי רוֹאָה אֶת זֶה קָרֵב
וּכְבָר יוֹדַעַת בְּדִיּוּק
מָה יִהְיֶה גֹּדֶל הַכְּאֵב
וְעֹמֶק הַסִּיּוּט
אָז אֲנִי עוֹשָׂה בְּתוֹךְ הַלֵּב שֶׁלִּי
פִּיצוּץ מְבֻקָּר
הוֹרֶסֶת אֶת הַכֹּל
כְּדֵי שֶׁלֹּא יַתְחִיל דָּבָר
כִּי אִם הוּא כְּבָר שָׁבוּר,
הַהִגָּיוֹן שֶׁלִּי אוֹמֵר,
לֹא יוּכַל לִשְׁבֹּר אוֹתוֹ שׁוּב
אַף אֶחָד אַחֵר