מכאן ומשם ומכל העולמות

נכתב ע״י דני מטוס, פסיכולוג.

1. מה שאנחנו חווים עכשיו הוא טראומה - אישית קולקטיבית ובינדורית! זה שילוב קטלני.

2. חשוב מאוד לקחת בחשבון, שלרובנו - זאת טראומה ראשונה בסדר גודל כזה, גם למי שכבר מורגל למצב ביטחוני, זה קנה מידה אחר!

3. ככזה - הוא מייצר קרע במערכת הפנימית (זאת המהות של טראומה) וזאת הסיבה שרובנו נשארים עכשיו ללא מילים, בלי יכולת לתפוס, בשיתוק, הלם וחוסר אונים.
טראומה מתנהגת כמו טראומה ואין יכולת כרגע לתווך לעצמנו את המציאות.

4. ולכן! כל ביטוי שלה, בין אם הוא הצפה של חרדה, עשייה קדחתנית והרתמות לעזרה או בין אם הוא הסתגרות משותקת בבית, פחד וחוסר תפקוד - הוא נורמלי בתוך הלא נורמלי הגדול.

5. זה הזמן להיות באקסטרה רגישות ולא ליפול לאשמה, שיפוטיות על הרגשות והמחשבות שיש לנו, לציפיה שנהיה אחרת והשוואות לעומת יתר האנשים! החוויה היא אישית.

6. כל אחד מתמודד בדרכו וכמיטב יכולתו, התגובות לטראומה רובן אוטומטיות, כך שחמלה ורכות נדרשים עכשיו.

7. פרוטוקול התמיכה למצב כזה מקיף של טראומה, הלם, שיתוק או זעם - דומה מאוד לפרוטוקול של עצם שבורה:
לעטוף ולקבע, לדאוג להרבה משאבים ותמיכה, להתאזר בסבלנות, להישמר.
(במקרה שלנו, זאת כבר תאונת שרשרת חזיתית...)

8. המצב ייקח זמן ולכן יש צורך לכלכל את הכוחות, בעיקר אם עלינו להיות בתמיכה לאחר (חיילים, משפחה, ילדים, מטופלים). כלומר לוודא שאנחנו במצב מלא בעצמנו, ככל הניתן, כדי לתת.

9. כדי לעשות זאת, רצוי לוודא שיש משאבים זמינים ופשוטים - אוכל, מנוחה ככל הניתן, מעגלי שייכות מיטיבים, יציאה לטבע ככל הניתן, עבודת גינון, משחק, תנועה, יצירה, כתיבה.

10. חשוב לייצר פורקן למערכת העצבים של מה שמצטבר בתוכה כרגע - ולכן כל ביטוי של בכי, כעס, פחד ואפשרות לתת מילים למה שאין לו מילים הוא קריטי. ככה נבטיח שהטראומה לא נשארת בפנים והיא נעה החוצה.

11. זה הזמן לקחת עזרה, יש לא מעט עזרה ללא תשלום מאנשי המקצוע ומי שמגיע לאירוע הזה מתוך החיים שלו על רזרבות נא לא לחכות עד שיופיעו הסדקים.

12. אין איזה "צריך" אחד נכון ואין אמת אחת.
כל אחד יכול לייצר לעצמו נתיב הבראה ויציאה הדרגתית מההלם - חלק דרך עשייה והתגייסות, חלק דרך טיפול, חלק דרך להיות בשטח וחלק דרך לשלוח אנרגיה טובה.

13. הצמדו למה שמיטיב איתכם. לאט לאט.

14. בהקשר הזה, זה לא הזמן להרגיש "אגואיסטים", כי אנחנו מתמקדים ברווחה ובדברים הקטנים! אנחנו משמרים חיים. במצב לא נושם אין לנו מה לתת גם ככה, השמירה העצמית כאן היא הכי אפקטיבית כרגע גם לכל השאר.

15. זאת תהיה דרך ארוכה, הערכו בהתאם מבחינת כוחות הנפש וארגנו את המציאות בהתאם.

16. ותרו על משימות לא דחופות, אם אתם מרגישים מוצפים, תכננו יום ביומו במנות קטנות. מה שסובל דיחוי ייחכה.

17. מצד שני, גם אם לסדר את הבית והניירת או להחליף קיץ-חורף שומר לכם עכשיו על ויסות, לכו על זה. אלה זוטות חשובות, שמחזירות תחושת שליטה כלשהי בתוך ים הכאוס. אל תפחיתו מערכן! זאת טקטיקה חשובה להתחזקות.

18. הזהרו מפאתוס!
הקצוות יופיע עכשיו בכל מקום, כי זה מה שטראומה והישרדות מייצרים - הרבה שחור ולבן ומעט מאוד אפור. אמנם זה זמן לפעולות מיידיות של מצב חירום, אבל גם תזכורת לחזור ככל הניתן לפרספקטיבה מורכבת.
למשל - "הלכה לנו המדינה" לעומת "יש כל כך הרבה אנשים טובים שעוזרים ותומכים ונוכחים עכשיו בערבות הדדית".

19. נסו להחזיק את הגם וגם ולא רק קצה אחד, זאת תרופה טובה להישרדות - הפתח לתנועה וזווית נוספת.

20. היעזרו במוסיקה, אוכל מנחם, חיבוקים, אוזן קשבת - שימור התשתיות הוא קריטי בזמן הזה להמשך התפקוד.

21. זכרו שכל ביטוי רגשי יהיה עכשיו בווליום גבוה, כי הטעינות גבוהה מאוד, אז כל מערכות היחסים מאותגרות מאוד ומועדות להצפה. זה הזמן לסלחנות, גמישות ויחס זהיר וקשוב.

22. רקמת הלב פצועה עכשיו מאוד וייקח לה *זמן איחוי. שמרו עליה, לא לכפות על עצמכם נוקשות איפה שלא נדרש. איפה שכן נדרש - עשו נקודתית וחזרו לרכות.

23. שימו לב לצריכת התקשורת והנוכחות שלכם ברשתות - היא גם מיטיבה, מחברת ומפוגגת חרדה, אבל היא גם עלולה מאוד להציף ולעבור את גבול יכולת ההכלה. שימו לב היטב למה שאתם נחשפים, באיזה מינון ומתי. התרחקו ממה שגוזל אנרגיה, היקרה מאוד ממילא.

24. טראומה היא שדה ששואב וככזה נמצא את עצמנו לא מצליחים להתנתק מהזוועה. העוררות במערכת מפעילה מאוד ומכניסה ללופ. זה מעגל אימה סגור.
זה הזמן לחזור לפעולות פשוטות ותומכות שציינתי קודם.

25. שאו תפילה. אין שום קשר לדת. זה חוק בסיס - כוחות החיים תומכים בנו גם כשהשורשים נעקרים והכל נשרף. חזרו לאדמה, לגינה שלכם ושאו תפילה לרוח. ייקח זמן החלמה ממושך והם יתחברו. קול של בקשות לב צריך להשמע!

26. אפשרו לייאוש להיות, לפחד, לתסכול, לטלטלה. זה סימן שאנחנו אנושיים ושבריריים וזה לא יכול להיות אחרת.
אין זה אומר שאין לנו כוח, אבל מותר גם להשבר.

27. היו ערים לניסים סביבכם והם בכל מקום - אנשים אמיצים, סיפורי הצלה, הקטנות של יומיום שלא מובנות מאליהן, הקימה שלנו בבוקר, ציוץ של ציפור, רוח של סתיו.

28. בחנו את הלבד שלכם - לפעמים הוא הכרחי, כדי להסדיר נשימה ולהתרחק מאינטרקציה ולפעמים הוא הסתגרות שלא מאפשרת תמיכה. היו ערניים ללבד מתמשך ובקשו להישען!

29. זכרו לנשום. בעיקר לנשוף החוצה עד הסוף!
זה מווסת מאוד את מערכת העצבים. בכלל, להתעכב רגע על נשימה ועל אנחת רווחה (פולניות ידעו מה טוב להן) מאפשר להמשיך את היום ואת העומס טוב יותר. זה לוקח פחות מדקה ואין מנת יתר.

30. היו טובים לעצמכם, לטפו לעצמכם את הראש. זה עצב גדול, עמוק ותהומי. החזיקו איזה אופק של יום ביומו. הקיפו את עצמכם באהבה.
לצד הנשק שיורה, מעטפת של טוב מינימלי היא נשק חשוב לא פחות.

שתפו לכל מי שיכול להיעזר בזה ויחד, עקב בצד אגודל, נעשה את הדרך מטראומה להחלמה.

צפיתי 'מחשבות נפלאות', סרט צרפתי מתמקד,  בין היתר, בגבר 'הסובל' משיתוק מוחין, פילוסוף חובב, בן 37. במשקפים שאין לי, השתקפה התנהלות החברה לשונה, חריג, הזולג  משולי הנורמה. אופן דיבורו, השליטה החלקית בגופו, תנועות בלתי רצוניות, אכילה 'גסה', מסננים לא מקובלים, מביאה את הסביבה לדבר אליו 'לאט', מעל ראשו בנוכחותו, התעלמות, קשה להכלה.

הנחה הבסיסית אומרת הוא מפגר,  נטול רגשות, כבוד, יצרים, תקוות.

ובכלוב?  יש  מקום לרגשות, לכאבים?

אנחנו בעצמנו לא משקפים ונותנים יד לתפישת הנפוצה כי BDSM הוא סוג  של 'שיתוק מוחין' חברתי?

אימצנו את תפישה החברה השונה 'מפגר'?

התעצבתי.

מי ימציא לנו מדד 'יחסים'?  מדד יחסי שליטה? 

"10,000 צעדים ביום לשמירה על הבריאות היא גימיק שיווקי. בשנות ה-60 חברה ביפן המציאה גרסה מוקדמת של מד צעדים. מכיוון שהתו היפני ל-"10,000" נראה כמו אדם הולך, החברה כינתה את המכשיר שלה מודד 10,000 הצעדים. צעידה מרובה היא מטרה טובה כפי שגם המחקרים החדשים מראים, אבל ההמלצה המקורית אינה מבוססת על שום מדע." 

הרהרתי  לעצמי על כניעה נשית, ומכאן מהר מצאתי עצמי מנסה לזהות 'זנים' השונים של נשלטות. ברור שאין כמעט למצוא נשלטת שהיא זן אחד, כל אחת מכילה תמהיל סוגים,  ובעיקר זן היברידי משולב בווניליות.  

מדוע דווקא היום חשבתי על כך? התרככתי? זה הכלל חשוב?

מה אני באמת אוהב? צריך? בכלל צריף?

משרתת

שפחה

מזוכיסטית

חוצפנית

חיית מחמד

במיטה

כלכלית

מאתגרת פיזית

נסיכה

מלמטה

שבור אותי

נשארתי עם שאלות, נראה מה יהיה מחר.

יש לכן מחשבות?

I was with Mr. Wenger, drinking beer in a local watering hole.  It was early by Tel Aviv standards - not even 8pm - and the joint was almost deserted. We sat at the bar, sipping Heffe Weise, our eyes slowly adjusting to the dim lighting.  The bartender put out some nuts; Arik Einstein sang in the background.

"So bring me up to speed" I said.   "How many women are there in the picture?"

"Three at the moment, and between them they're keeping me quite occupied."

"Did you meet them all of them on these dating sites of yours?"

"Of course.  Well, I never let my profiles lapse whilst I was seeing 'S', so the moment I broke up with her I could log right back in."

Mr. Wenger and I had an interesting relationship, having met on one of these very dating sites, a couple of years back. In fact, we'd 'dated' a few times.  Anyway, he was cosmopolitan and intellectual, real sapiosexual, but still... 

I'd ummmd and aaahd before, to my relief, after a few meetings, he'd done me a favor and brought the subject up first. "I like a lot of things about you" he'd said, sitting in my salon, one sticky, sultry Tel Aviv summer night "You're smart, open-minded, worldly.  I like listening to you express ideas..."

"But?"

"But I don't think we're going to make it as a couple. However, I do think we could be quite good friends." 

I looked at him, lounging in my purple designer armchair, staring at me seriously."

"Jane Austen said friendship is the finest balm for the pangs of disappointed love.  Can I fix you another gin and tonic?"

Time had passed and, indeed, we had become good friends.  A few months later, Mr Wenger told me that he'd met an interesting woman and that his feelings had surprised him somewhat.

"I think I'm falling in love with her" he confessed.

I watched, fascinated, as he fell head over heels.  Unfortunately, the path of true love did not run smoothly for the two of them (though this story is for another day).  The bottom line?  After just over a year, they had parted company.   Consequently, Mr Wenger was now back on the dating market.

"Do you miss her?"

"Yes.  She dropped some of my things a while ago.  She stood close to me - I could smell her hair. A part of me wanted to kiss her.  But..."

"But?"

"It can't be fixed.  She looked back at me, as she was walking out my door and said, 'Are you happy to have your freedom back?'

"What did you reply?"

"I told her the truth - that I was."

"Don't you have any regrets?  It might have been complicated, but it was the real thing.  You loved her.  Now you're having sex with three different women, which, admittedly, sounds like a lot of fun, but I know you don't feel that much for any of them.  'S' came with her baggage but, still, it was love.  Real love."

Mr Wenger looked at me, deadly serious.

"What's love got to do with it?