לפני שנה. יום שישי, 18 ביולי 2025 בשעה 9:11
מגיעה אליו בהתלהבות, יש לי דברים לספר לו.
מצלצלת בדלת וממתינה.
מזכירה לעצמי לא לדבר עד שאני לא מקבלת רשות.
כמה קשה לי לסתום כשיש לי משהו להגיד!
שומעת את צעדיו.
הוא פותח לי את הדלת ואני משפילה מבט.
הוא מסמן לי עם היד שמותר לי להיכנס.
אני נכנסת, מניחה את התיק,
יורדת על ברכיי.
שמה את הראש על הרצפה,
מפשקת רגליים ומרימה את הכוס לבדיקה.
שוב מזכירה לעצמי לא לדבר.
הוא רואה עליי שאני מתאפקת ועושה
את הכל באיטיות. לא יודעת כמה עוד אצליח לשתוק!
הוא מסתובב סביבי, בוחן את התנוחה שלי,
ואת מצב הרטיבות של הכוס.
"אני רואה שאת מתרגשת, אפס"
ומחדיר את ידו בכוח, בלי שום הכנה.
לא מתאפקת יותר ומשחררת "כן אדוני".
תוך פחות משנייה הוא מועך לי את הפרצוף
עם המגף שלו.
"אני הרשתי לך לדבר, שפחה?"
"לא אדוני. סליחה אדוני."
אומרת לעצמי "חה, הוא התגעגע אליי".
הוא מסיים את הבדיקה שהרגישה כמו נצח,
מאפשר לי לקום ולדבר.
אני מספרת לו על ההצלחה שהיתה לי בפגישה
ושהוא גם צריך להיות גאה בי כי
לא שטפתי את הזרע שלו, כמו שהוא אמר לי.
"רגע, שאני אבין" הוא אומר "את הלכת לפגישת
עסקים עם הזרע שלי על הצוואר והחזה שלך?"
"כן" אני עונה לו בגאווה "זה מה שאמרת לי."
הוא מסתכל עליי ואומר "אני יודע שאת זונת זרע
אבל הכוונה היתה שתשטפי את עצמך לפני הפגישה."
אני: "אז ללכת להביא את הקרס? אני מקבלת עונש?"
הוא: "ממתי משהו בתוך התחת שלך נחשב לעונש?
לא רוצה לשמוע אותך יותר, תכניסי משהו לפה שלך."
מוציא את הזין היפה שלו. אני מחייכת.
אומר "סתמי כלבה ותמצצי, נמלא אותך בזרע."
עברו כמה שנים מאז שזה קרה ומאז, כל פעם
שחשבתי שאני מוכנה לפתוח את הלב מחדש,
לא הצלחתי.
נראה לי שאני מוכנה... אולי.