לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Safe Word

לפני יומיים. שני, 11 בנובמבר 2019, בשעה 22:55

אני לא מעריכה את אייל גולן, אפילו לא מעריכה בכלל. הוא די שמוק, ואדיוט, ואפס, וגם נראה ממש רע ואין לו מח ככל הנראה.

אבל - אי אפשר לאכול כל יום סטייק ואני ממש ממש מתאפקת שלא לאכול פרוסה עם שוקולד כבר שבוע וחצי. 

גם אפסים אומרים דברים חכמים מדי פעם.

אימפולסיבית, מייאשת, מותשת.

לפני 3 ימים. ראשון, 10 בנובמבר 2019, בשעה 22:11

אני על העמוד, הברכיים שלי כרוכות סביבו והידיים שלי פשוטות אחורה. אני מרגישה את היריכיים שלי בוערות מכאב, החיכוך הזה הוא בלתי אנושי.

אני לוקחת נשימה ומשחררת רגל אחת. כל משקל גופי נלחץ אל אזור מפרק הירך ואני סובלת וכואב לי אבל אני יפה וזוהרת. הגוף שלי מתוח מלמעלה למטה, העיניים שלי עצומות. נשימה, עוד אחת.

היד שלי עולה חזרה ותופסת בו, הרגליים משתחררות ואני על הרצפה. מחר כשאסתכל על הרגליים שלי אראה שובל של סימנים כחולים, ואולי גם במפשעה. הם יקשטו אותי, ויצבעו אותי, ויגדירו אותי בתוך הרגע הקסום הזה שבו אני עושה את מירב המאמצים ליצור יופי גם במחיר של כאב.

וכשאסתכל על עצמי תהיה לי מזכרת, אדע שאין לי גבול. אני רוצה הכל, אני יכולה הכל, אני הכל.

 

 

לפני 4 ימים. שבת, 9 בנובמבר 2019, בשעה 23:31

אני לא מצליחה להגיד לא. אתה מרים אותי אל המיטה שלך, והראש שלי מסוחרר מהאלכוהול, והלב שלי כואב והכל מגעיל אותי כל כך אבל אני פשוט לא מצליחה לומר לך לא.

הלשון שלך חודרת אל בין השפתיים הבתוליות שלי, אני בת 17 ואתה בן 30. זה כל כך לא בסדר, כל כך לא נכון מכל כך הרבה סיבות. אני מרגישה את הלשון שלך נעה לי בפה כמו נחש שמפזר ארס ובא לי להקיא ובא לי לבכות, אז אני שותקת. אני ממשיכה לשתוק כשהידיים הלבנות שלך מפשיטות אותי וכשהאצבעות הדקות שלך נוגעות לי בגוף. הלוואי שיכולתי ללכת מכאן. אני מקובעת לחלוטין.

כשאתה חודר אלי אני משננת בראש שתיכף זה נגמר, רק עוד קצת. אני לא זזה, לא גונחת, לא נושמת. כל כולי מרוכזת במנטרה שחוזרת לי בראש בלופים - תיכף זה נגמר. אבל זה לא נגמר, אתה חודר אלי שוב ושוב ואני נחנקת מבפנים ולא מצליחה לומר דבר. הדמעות ממלאות לי את העיניים ואני לא מצליחה להתנתק. לא מצליחה להתרחק מהסיטואציה, לא מצליחה למשוך. אני מיללת לך ״די״

אתה נעצר ומסתכל עלי בוכה. אני מתפרקת על המיטה, אני רוצה הבייתה.

״אגמור ונלך בסדר?״ אתה אומר, ואיזו ברירה יש לי?

אתה סוגר לי את הרגליים ומשחיל את האיבר שלך בניהן. אני מרגישה אותך מתחכך בי ובוכה בשקט עד שאתה גומר

You do it to yourself, you do
And that's what really hurts
Is you do it to yourself, just you
You and no-one else

לפני 5 ימים. שישי, 8 בנובמבר 2019, בשעה 22:42

מה לא בסדר בי?

הראש שלי על החזה שלך, שעולה ויורד בקצב קבוע. אני יכולה לשמוע את הנשימות שלך, ואת הדופק, ולהרגיש את היד שלך שמשחקת לי בשיער. 

מה לא בסדר בי?

אני אהובה, אני בטוחה, אני מוגנת, אני נתמכת ומוקפת חום. אתה נעמד עבורי בכל פעם מחדש על הרגליים האחוריות מול כל מי שרק מעז להרים ראש.

מה לא בסדר בי?

איך כל זה לא מספיק?

לפני שבוע. חמישי, 31 באוקטובר 2019, בשעה 19:32

אתה יודע, לפעמים כששורף לי בנשמה והפצעים מהעבר נפתחים אני לא צריכה שתחבק אותי. 

אני צריכה שתשרוט, שתסטור, שתמשוך, שתלחץ או שתצבוט. אני צריכה שתסתכל לי בעיניים ותבין.

אני צריכה להשבר קצת בידיים שלך, איפה שבטוח ואתה שומר, איפה שאני יודעת ששום דבר רע לא יכול לקרות.

אני צריכה שתהיה.

 

אני כל כך שמחה שאני מתחתנת איתך. 

לפני שבועיים. רביעי, 30 באוקטובר 2019, בשעה 00:29

הלב שלי דופק חזק ואני מרגישה את המועקה ממוקמת לי במרכז החזה. בא לי לבכות, בא לי אותך. בא לי שתפסיק לכעוס והכי בא לי להפסיק לכעוס בעצמי.

אני מופתעת כשאתה אוסף אותי לחיבוק. זה כל כך לא אופייני לך שלרגע אני לא בטוחה אם מותר, עד שאתה מושך אותי ועוטף אותי חזק. אני מרגישה שאני עשויה להתפרק בכל רגע נתון בידיים שלך וכמה זה מסוכן לי. אתה מלטף לי את הראש ומשחק לי בשיער, מושך בו ויורד עם הידיים לצאוור עם עצירת ביניים באזניים ושוב חיבוק.

אני מרגישה ששנינו נאחזים אחד בשני כמו בספינה טובעת, רק אל תעזוב אותי עכשיו. תשאר עוד קצת. שלא ייגמר.

אני מרימה אלייך ראש ״אני סולח לך״

ואני מרגישה איך הלב שלי מתפוצץ לאלפי רסיסים כשאני אומרת ״אבל אני לא סולחת לעצמי״

אתה לא עוזב לי את היד עד שאני יורדת מהאוטובוס, וכשזה קורה זה שורף לי בלב ונתקע לי בגרון.

לפני שבועיים. ראשון, 27 באוקטובר 2019, בשעה 19:56

אני מרגישה שהבטן שלי מתהפכת שוב, הבחילה מכריעה אותי ואני מקיאה את נשמתי החוצה. הראש שלי מעל לאסלה, השיער אסוף למעלה ואני מנסה רק לנשום. 

אחרי עשר שנים, כבר חשבתי שזה לא יקרה לי שוב, חשבתי שזה מאחוריי, חשבתי שאני חזקה מזה. 

 

אני חייבת להתנתק מעצמי ועושה כל שביכולתי לא ליצור קשר עם כל אדם רנדומלי שהוא שיוכל לבוא ולמלא אותי בעצמו, ולרוקן אותי מעצמי.

אני צריכה להרגיש רגע שאני כלום, שאני לא מרגישה כלום כי אין כלום.

אני צריכה לשרוט את הנפש, אני צריכה לבכות. 

לפני שבועיים. שבת, 26 באוקטובר 2019, בשעה 21:47

אנחנו נפגשים ליד הנמל. הלב שלי על מאה, אולי אפילו מאה ועשרים ואני יכולה להרגיש את הדם שלי קופא בורידים. חיבוק, נשיקה, חיוכים והמון שיח לא רלוונטי על איך החיים. אתה מספר לי שטויות על העבודה והלימודים, אני מנומסת ומתעניינת ואפילו שואלת כמה שאלות. הידיים שלך נוגעות בידיים שלי כמעט כבדרך אגב, מה שיכול להראות בקלות כטעות אנוש לעוברים והשבים ואני מתחכחת לך ברגל מידי פעם עם הברך.

אתה מציע לרדת אל החוף, אני עם הכפכפים השחורות ואתה עם הסניקרס הלבנות. הקרבה שבלתי ניתן לתאר במילים, אז אין לי ברירה אלא להענות לך. הפלאפון שלי מצפצף ואתה מסתכל עלי כשאני כותבת לבן הזוג שאגיע בעוד שעה. אני רואה את העיניים שלך כועסות ואז את המבט שלך נאטם, הדופק שלי עולה והלחיים שלי בוערות. קיבינימט, למה אני מסמיקה עכשיו? אני רוצה להגיד לך שלא עשיתי שום דבר לא בסדר, אבל שותקת כשאתה מחזיק לי את היד ומוביל אותי על החוף.

אנחנו הולכים בדממה מחרישת אוזניים, אני מתה לשבור את הקרח ולהגיד לך כמה מילים מיותרות אבל פוחדת מהתגובה שלך. מה אם תשתוק? מה אם תשתיק אותי? 

כשאנחנו מגיעים לשובר הגלים אתה עוצר ומסתכל עלי, אני מסתכלת עלייך בחזרה ואנחנו עומדים כך כמה שניות ארוכות. 

"מה?" אני נשברת. כוס עמק איתך.

"תתחילי ללכת" אתה אומר. אני לא יודעת לשחות ואני מאד מקווה בשבילך שאני לא אצא רטובה מהסיפור הזה, כלומר לא באופן שבו אנשים נוספים יוכלו לראות.

אני צועדת לפנייך על שובר הגלים עד שאנחנו מגיעים לשער הנעול ואז מסובבת אלייך את הראש ומסתכלת בך בשאלה, אני מרגישה שניצחתי. מסתובבים. אין לך איך להתמודד עם השער הזה.

"תטפסי" אתה אומר לי. אני צוחקת, זו תגובה אינסטנקטיבית שאני לא מצליחה לשלוט בה. 

כל מי שמכיר אותי, ולו אפילו טיפה, יודע שאני וטיפוס זה משהו שלא הולך ביחד. קל וחומר לא כשאני בכפכפים וחצאית מיני. שוב אנחנו שותקים ועומדים כך, אני מחכה שתשבר ותסתובב לאחור אבל כלום לא קורה. אני רואה אותך מכניס שתי אצבעות לפה והנשימה שלי נעתקת, היד שלך מחליקה לי אל מתחת לחצאית והאצבעות שלך מפלסות את דרכן לתוכי. אלוהים אדירים. אני מנסה להסתובב אלייך אבל אתה צמוד אלי והיד השניה שלך מקבעת את הכתף שלי. אתה נצמד אלי ואני מרגישה את הבליטה שבגינס שלך מתחכחת לי בירך בזמן שאתה יוצא ונכנס עם היד.

"יכולים לראות אותנו" אני ספק אומרת ספק גונחת לך. אני באמת דואגת, אני גם כועסת ואם האצבעות שלך לא היו חופרות בי ככה הייתי אומרת לך כמה שאני כועסת וכמה שזו התנהגות לא אחראית ולא הוגנת. 

"אז תטפסי" אתה אומר והאצבעות שלך מחליקות ממני החוצה. עכשיו אני כועסת אפילו יותר, מסתכלת עלייך ומרימה רגל אחת בלי לחשוב. אתה מועיל בטובך לתת לי קונטרה ואני מצליחה באורח פלא לעבור את המסוכה הזו. אני גאה בעצמי כל כך, מסתכלת עלייך בחיוך כשאתה כמעט מדלג מעל השער המחורבן. 

אנחנו ממשיכים להתקדם בדממה עד לקו המים שם אתה נעצר ונשען על הגדר. אני מצטרפת אלייך ומנסה להסדיר את הדופק. אני יכולה להתערב שגם אתה שומע את הדופק שלי באוזניים שלך, איך אפשר שלא? הוא כל כך חזק שאני מפחדת שהלב שלי ייצא מהמקום. מידי פעם מגדל האור שולח אלינו איזו קרן.

"מה עכשיו?" אני שואלת אחרי כמה דקות ארוכות. אני חסרת סבלנות וכועסת, מה יהיה איתך? מה אתה רוצה ממני?

"תרדי על הברכיים" אתה זורק לי ולא מסתכל לכיווני בכלל. אני משחררת נשימה, אני רטובה לחלוטין וכל הגוף שלי דרוך. 

"תרדי על הברכיים" עכשיו אתה נשמע כועס ומסתובב אלי, העיניים שלך קפואות. אני מסתובבת לכיוון החוף ובוחנת את האפשרויות שלי. רחוק מספיק? יראו משהו? מה אם מישהו יעבור? מה אם מישהו אחר ידלג מעל השער? אני חרמנית לעזאזל.

אני יורדת על הברכיים ומסתכלת עלייך כשאתה פותח את הגינס. אני מסתכלת עלייך, דרוכה לחלוטין "תפתחי את הפה"

טייס אוטומטי. פותחת, מוצצת, הרבה לשון ובלי שיניים. הידיים מאחורי הגב, שלך מתהדקות לי סביב הראש ומצמידות אותי אלייך. אני נחנקת ומנסה לא לרייר על עצמי. אני שונאת את זה שאתה מכתיב את הקצב, בא לי לבכות ואני רטובה בטירוף כשאחת הידיים שלך מתהדקת לי על הצאוור. דיר באלק אם תשאיר עלי סימנים. אני מנסה לסמן לך לעצור ואתה מתעלם ממני.

"קומי" אתה אומר פתאום. כשאני קמה הרגליים שלי רועדות וזה גורם לך לחייך. אתה בן זונה אמיתי, מושך לי את התחתון למטה נצמד אלי מאחור וחודר. אני מצליחה לגנוח כוס עמק מהוסס ולאחוז בגדר המקוללת לפני שאתה דוחף לי שתי אצבעות לפה ומגביר את הקצב. אני יודעת מה יבוא עכשיו ומנסה למחות אבל אני מפחדת לדבר, אתה חודר אלי חזק עכשיו והאצבעות שלך מלטפות לי את פי הטבעת.

"אולי לא?" אני שואלת לבסוף, אתה מגביר עוד את הקצב ודוחף את שתיהן יחד. אני מייללת מכאבים, ואז מיללת מהנאה עד שאתה גומר. 

לפני שבועיים. שבת, 26 באוקטובר 2019, בשעה 01:12

"אני למטה בחדר המנוחה אם תרצי להצטרף" אתה כותב לי. אני מסתכלת על ההודעה ומנסה להבין מה אני אמורה לעשות איתה.

החלטנו יחד שאסור לנו להמשיך בקו הזה של משחקים בעבודה, שהקריירה של שנינו חשובה מידי ויש יותר מידי על הפרק. אני חושבת עוד רגע על הפעם האחרונה בחדר הישיבות עם הדלתות החצי שקופות, ביום שבו באתי עם החצאית האפורה המשובצת ומרגישה את הדופק שלי עולה.

"אני יורדת לישיבה" אומרת לקולגה, אוספת את המכשיר הסלולרי ומתקדמת לכיוון המעלית. אסור לחשוב, אסור לחשוב, אסור לחשוב.

נכנסת לחדר החשוך ומוצאת אותך בתוך אחת מכורסאות הביצים, ליטרלי. הכורסה עמוקה ואתה יושב כל כך עמוק בתוכה שאני לא מצליחה לראות את הפנים שלך, הרגל שלך זרוקה על הכורסה השניה ואתה בגרביים. החדר ריק. אני מסתכלת עלייך ואתה זורק לי מבט אגבי, כאילו שלא מתחולל לך כאוס בראש.

"אני יכולה לשבת?" אני שואלת ומצביעה על כף הרגל שלך שמונחת על הכורסה שאני מייעדת להיות שלי, הן קרובות זו לזו ומבודדות מהיתר.

אתה עונה שכן ולא זז, אז אני מתיישבת לידה.

"איך הולך?" אתה שואל אותי. אני עונה שבסדר, ואתה מתחיל לספר על איזה פרוייקט שאתה מריץ בעבודה. 

אני לובשת חצאית ירוקה עם שסע ומרגישה איך שהעור שלי בוער תחתיה, הרגל שלי קופצת מידי פעם ואני מרגישה שחם לי בכל הגוף. אני רואה את העיניים שלך מטיילות על הגוף שלי אבל אתה נראה רגוע וחסר עניין במתרחש, מדבר בליל של דברים לא רלוונטיים שלא מעניינים אותי. באופן בלתי רצוני אני מפסיקה להקשיב ורק עוקבת אחרי כפות הידיים שלך שנעות קרוב אלי כשאתה מדבר, קרוב ורחוק ואז שוב קרוב ושוב רחוק. נזרקת אחורה ועוצמת עיניים לרגע, אתה מזהה נשיכת שפתיים ומחייך לעצמך. מניאק.

 "קשה לי" אני זורקת לבסוף, אתה מנסה להראות מופתע אבל נראה בעיקר משועשע.

כף הרגל שלך נוגעת לי בברך ואני חוששת שהגוף שלי עומד להתפוצץ, ואז אולי כדי לעשות בדיחה גמורה מהסיטואציה אתה שואל "עם מה?"

אני מתקפלת ופוכרת את אצבעות הידיים ואז מכניסה ציפורן לפה. אתה מחכה כמה רגעים ושואל שוב "מה קשה לך?"

כף הרגל שלך מטיילת לי על הברך ומתקרבת למפשעה, אני פותחת רגליים כמעט באופן אוטומטי ומרגישה רעד שעובר לי בגוף.

"עם זה" אני ממלמלת בעצבים. אני מרגישה את הגרב שלך נוגעת לי בבשר וגלי חום מציפים אותי, אני רטובה בטירוף ואתה יודע את זה.

הראש שלי נזרק אחורה ואני מרגישה את הבוהן שלך חודרת אלי מבעד לחוטיני. כוס עמק. אבוד. אתה מחייך, דוחף אותה עמוק יותר לתוכי ואני נשבעת בחיי שלמרות כל המאמצים נפלטת לי מעין יללה אומללה.

הדלת נפתחת והרגל שלך זזה חזרה אל צידי גופי, מעניין אם רואים מפינות הישיבה האחרות איך שהפטמות שלי עומדות. למה באתי עם טופ התחרה הזה? מה חשבתי לעצמי?

אתה חוזר לדבר על איזו ישיבה שהייתה לך בבוקר עם איזו משוגעת שחפרה לך במשך שעה על שטות, נשמע קצת כועס ואני חושבת בראש איך שבא לי להרגיש את הזין שלך בפה שלי. כשהבחור יוצא סוף סוף מהחדר אני אומרת לך את זה, אז אתה קם ונעמד מולי עם ג'ינס שכמעט מתפקע.

אני מושיטה יד לכיוון החגורה שלך אבל אתה עוצר אותי, היד שלך נסגרת על מפרק כף היד שלי ולוחצת. זה כואב.

"אסור, אמרנו שאסור בעבודה" אתה אומר לי והקול שלך תוקפני ורע ובעיקר מתגרה. למה לעזאזל אתה משחק איתי ככה?

אני מסתכלת עלייך מלמטה והגוף שלי רועד בלי שליטה, אני מתה להרגיש אותך באיזשהו אופן וכבר לא אכפת לי איך. אתה מתיישב על הכורסא שלי, הפנים שלך מתחכחות לי בצאוור ואתה נושם לי באוזן. אני מתפללת לאלוהים שלא יישאר לי כתם על החצאית ושאף אחד אחר לא יגלה לעולם איך שולטים לי ככה בגוף. אני רוצה לזוז, להראות לך שגם אני שולטת בסיטואציה הזו, שגם אני יכולה להגיד לא, שגם אני חלק, אבל הידיים שלך מחליקות לי מתחת לתחתונים וכל מה שיוצא לי מהפה זו איזו נשימה חצי עצורה וקללה.

"תשלטי בעצמך" אתה אומר וצובט את הירך שלי "את רטובה כמו איזו זונזונת, מטפטפת לי על היד"

האצבע שלך מחליקה לתוכי ואני מתפללת שתפסיק ובעיקר שלא תפסיק בו זמנית, מסתכלת עלייך בעיני עגל ונועצת עיניים בבליטה שבמכנס. אתה לא נותן לי לגעת.

"אני רוצה שתגמור לי בפה" אני לוחשת לך באוזן, אני יודעת שאתה רוצה ומתפללת שזה ייגרום לך לוותר. אתה משחק לי בדגדגן וחודר אלי עם שתי אצבעות לסירוגין, נושך בצאוור ולוחש לי באוזן "לא מגיע לך, אמרנו שאסור".

אני מרגישה שאני קרובה , מרגישה שאני עומדת להתפרק בכל רגע נתון, ואז ממש רגע לפני שאני בשיא אנחנו שומעים את הדלת נפתחת. אתה קם במהירות שלא מביישת טיגריס ועובר לכורסא שלך ואני מסתכלת עלייך במבט אומלל. 

"יש לך את הישיבה בשלוש לא?" אני שומעת אותך לבסוף מבעד לכל המחשבות שלי. מסתכלת בשעון, לעזאזל.

אני קמה, מגניבה אלייך מבט ולא אומרת כלום.

"תשתדלי להיות מרוכזת" אתה קורא לכיוון הגב שלי, כשהיד שלי כבר על ידית הדלת "בפעם שעברה שברת בקבוק סודה"

 

לך תזדיין.