בחור חסון עטוי שחורים עמד מולה על ברך אחת. היא הניחה על ראשו יד ונשמה עמוקות. הוא נרעד. ידה החליקה על ראשו הקירח, העורף השרירי והגב
כל תנועה מקרבת אותו אליה, את הכניעה שלו. הוא שלה עכשיו.
זו הייתה הממלכה שלה, האחריות שלה. זה היה המקום שבו היא אמורה לפרוח. היא ישבה על כס מרופד, מודעת לעובדה שהגלימות הלבנות הקלות שלה משוות לה מראה אתרי, חצי אישה חצי רוח.
במבט נוקב היא הביטה באנשים שמילאו את האולם. הנשים בשמלות הלבנות והגברים שלבושים בבגדים צבעוניים.
עוד נשימה עמוקה.
הגבר שכרע על ברכיו עכשיו היה רזה וארוך. ראשו נגע ברצפה. הטקס חזר על עצמו. יד על הראש, ליטוף מכוון, נשימה ולחכות לכניעה.
רוב הגברים שהגיעו למקדש, היו מוכנים לכניעה. כל מה שנדרש היה לקבל אותם. בודדים הגיעו קרועי נפש. רוצים לא רוצים. איתם היה צריך להתאמץ.
קול רך של אישה לחש באוזנה בזמן שהנכנע האחרון פינה את המקום. הגבר הבא היה סיפור אחר לחלוטין. הוא נכנס בליווי שני חמושים . ידיו קשורות . מבטו נעוץ בעיניה בקריאת תיגר. נאמר לה שהוא הורשע בעבירה כלשהי ונתנה לו הברירה: להצטרף למקדש שלה או מאסר עולם. הוא בחר את המסדר.
פאריס, היא חשבה לעצמה. יפה תואר ולוחמני. יופי מסוכן.
פאריס קורב למרחק נגיעה והופל על ברכיו, ידי השומרים מרתקות אותו לרצפה. מבטו בוער לתוך עיניה. דממה נפלה באולם. כולם היו במתח.
היא החזיקה את פאריס במבטה. בהינף יד פטרה את השומרים ובחנה את הגבר מולה. מבטה מחפש אחר שביב של כניעה או רצון להשתייך למקדש. שום דבר כזה לא היה. הוא בחר במקדש כי חשב שמכאן יוכל לברוח.
צו בית המשפט לא השאיר לה ברירה. היא חייבת לקבל אותו. צו המקדש דורש ממנו להיכנע כדי שיורשה להישאר. הם היו כלואים במלכוד.
זמן מה עבר וכלום לא קרה. לחשושים נפוצו באולם כמו אש בשדה קוצים. היא חייבת לעשות משהו.
רגליה היחפות נגעו ברצפת השיש הקרה. מכנסות לטווח המבט שלו. יד נוקשה נחה על ראשו , מקבעת אותו להביט ברגליה. היא אימצה את כל הכוח בה, כל הסמכותיות והאנרגיה. כל אלה קיבלו ביטוי כרעם בקול נמוך שפילח את הלחישות.
"אתה תיכנע לאלה ותישאר במקדש! אתה תהיה אחד מאיתנו"
עיניו קפצו לפגוש את מבטה שוב. ספק בהפתעה ספק בקבלת המורה. היא רכנה אליו ולחשה באוזנו.
" אתה יודע מה צריך לקרות. אל תילחם בזה. בףאין לך ברירה."
בזאת הסתיים הערב. שלושה עשר מצטרפים חדשים כולל פאריס. זה הולך להיות מעניין. 
שבת מבורכת
