אני אמוציונלית מטומטמת שיושבת בשישי בערב מול סצנת לידה בסדרה דבילית בנטפליקס ובוכה בוכה בוכה, פנים נפוחות ועיניים אדומות.
ואני רוצה לבכות אז משם אני ממשיכה לסרט על לידה שקטה ואני לא רק בוכה אני גם רועדת מפחד, יש בי חרדה קיומית, כמעט כמו ניבוי של העתיד שבו אני בסיטואציה כזאת, אני אפילו יכולה לראות את עצמי מתפרקת בביח.
ואני לא אמא ואני לא מתכננת הריון בקרוב ואני בכלל חושבת על עצמי בתור ילדה שנקלעה לסיטואציה שהיא העולם של הגדולים אבל קרה שאני יודעת הכל על הריונות רגילים ובסיכון, על לידות, על פגות.
ואני אלופה בלהרדים תינוקות, אמהות מעריצות אותי, יש לי מגירה מפוצצת בציורים שילדים ציירו לי. יש לי סבלנות בלתי נגמרת, אני יודעת עגלה של איזו חברה אני ארצה, יודעת איך אחנך, יודעת שאומר כל יום לילד שלי שחיכיתי לו ורציתי אותו מאז שאני קיימת.
אני רוצה בטן הריון, רוצה צמיד חדר לידה על היד, רוצה להסתכל בעינים בפעם הראשונה ולבכות, אני רוצה שיצרחו אמאאאאא וזו תהיה אני, רוצה גן חיות בשבת, רוצה ציורים על הקירות, רוצה קבוצת ווצאפ שכותבים בה שעות של נורופן.
יש לי חבר ילדות שהקפיא זרע כי החלטנו בגיל 16 שאם נישאר רווקים עד גיל מאוחר, נעשה ילד ביחד. וכמו מתבגרים דפוקים טרחנו לספר את זה לכולם, ואמא שלי בתור פולניה טובה עדיין שואלת אותי מתי נעשה את אותו נכד שהבטחנו לה. וזו חצי בדיחה, אבל אני צריכה להחזיק את עצמי בכח כל פעם שהנושא עולה, צריכה לרסן את עצמי.
אני חושבת שעד סביבות גיל 19 זה היה סוד שלי עם עצמי, בשנים האחרונות זה כבר לא ניתן להסתרה. חברה יכולה לשאול ״מה בא לך?״ בהקשר של איפה נשב ללאנצ׳ ואני אענה לה ״להיות אמא״.
משהו שנזכרתי בו שבוע שעבר-
בגיל 14 דיברתי עם גברים זרים באינטרנט, ביום שישי אחד אצל סבתא, אמא שלי כעסה שאני לא מפסיקה לסמס ולקחה לי האייפון,
היא נכנסה לשיחה שלי עם גבר כלשהו ואם יש משהו שאני לא אשכח בחיים זה את ההבעה על הפנים שלה ואת הבושה שמילאה אותי.
שיחות של שעות על גבי שעות של מה שאני רוצה.
ורציתי בית.
תיאורים מפורטים מאד למישהו זר.
פנטזתי על כמה ילדים, ומה השמות ואיך יראה הבית.
אחד מהתיאורים היה על הקיצ׳אנאייד הכחול ים שאני רוצה, רזולוציות כאלה.
הרגשתי פתטית ומטומטמת, כאילו אין לי קשר למציאות, כאילו החלומות שלי דפוקים ומעוותים. כל אותו סופש לא הוצאתי את הפנים מהשמיכה.
לפעמים אני עדיין מרגישה ככה, לפעמים כשאני רוצה וזה בוער בי והרחם שלי מרגיש ריק ואני לא מסוגלת לחכות כמה שנים, כשאני מתחילה לשכנע את עצמי שיש לי תכנית, שבעצם למה לא עכשיו- אז בשביל לרסן את עצמי אני מעוררת את אותם רגשות מלפני כמעט עשור.
אתה מבין כמה זה דפוק?
אני מלחיצה את עצמי בכח. אומרת שאני משוגעת, שזה לא נורמטיבי במצבי לרצות ילד, שמה תעשי בכלל אם ינחת עלייך פתאום תינוק? מריצה סנריו בראש רק כדי להפחיד את עצמי ״יופי בובה, אז נכנסת להריון, ילדת ואת עם תינוק בידיים, מה עכשיו? מה תעשי איתו? איך תגדלי אותו?״
אבל זה לא מחזיק מים, כי אני עונה לעצמי תשובות סבירות והגיוניות באותו דו שיח ביני לביני.
יש לי את הידע והניסיון, יש עזרה מהמשפחה, יש כסף, אבל מה שעוד יש זה פחד עצום מעצמי, מה אם אאבד את זה, מה אם אהיה אמא נוראית, מה אם הגנים שלי ידפקו להם את החיים, מה אם יום אאחד אאבד ילד, מה אם אביא נפש שלא בחרה בכך לעולם של סבל, מה אם אהיה מארי פיזם2.
ואז אתה מגיע ובנונשלט לוחץ לי על הכפתורים הסודיים האלו ומפעיל הכל ועושה לי בלגן בבטן וזה לא מרשים אותך, אני לא מפחידה אותך, ואני לא מרגישה פסיכית. ואתה קורקטי לגבי זה שהריון זה לא מפחיד הרי יש 80 מיליון לידות בשנה בעולם, אבל אתה גם לב תוך כדי ומספר לי על כמה אתה רוצה להיות אבא ואתה מבטל אותי כשאני אומרת שאהיה אמא גרועה. ואני לא יודעת להתמודד איתך בשיחה הזאת. אני לא יודעת מה עושים כשאני כולי גלויה. אני לא יודעת איפה להתחבא. לימדתי את עצמי להתייחס לכל העניין כקוריוז ואתה פתאום לוקח אותי ברצינות. כואב לי אז אני מנסה לברוח, אני צינית והאכזבה שלך ממני עוד יותר מכאיבה. ובערב אנחנו מדברים שוב ואז אני כבר דואגת להיות שיכורה ואני תוקפת אותך, אני יודעת שאני גועלית.
סליחה.
ביום שתחזור, כשנשב בספה ונחכה למשלוח ממינה טומיי, מיד אחרי וממש לפני שאפתח רגליים ותזיין אותי raw, מעניין אם תקרא לי בייב או בובה.
הלוואי. אם רק תסלח לי. אם רק תראה אותי מאחורי המילים שלי.