נותנת האמון

"אני בן אדם חזק, אני יפה וחכמה. הבחירה תמיד בידיים שלי, ויש לי את הכוח שאני בוחרת להעניק. אדוני מעוניין רק בטוב עבורי, ואנחנו בתהליך של גדילה. ושום דבר לא דרמטי." 
זאת ההודעה שאני שולחת לאדוני פעמיים ביום. כשמתעוררת בבוקר וכשהולכת לישון בלילה. לא מעתיקה, כותבת כל מילה ומפנימה מחדש. חושבת על זה שוב ושוב. ומיום ליום מקבלת את זה עם כל הלב. 

אז סיכום קטן.
התחלתי להיות יותר מאורגנת. לתכנן את היום, לחשוב על הזמן, לעמוד במסגרת שהצבתי לעצמי.  חזרתי להשתמש ביומן השבועי ולתכנן את השבוע, את היום, את שעות הפנאי. פתאום הבנתי שיש לי די הרבה זמן פנוי. אני לא עמוסה כמו שהייתי לפני חצי שנה, אפשר לנשום. המירוץ אף פעם לא נגמר, אבל אני לא צריכה יותר לרוץ אחרי הזנב של עצמי. 
התחלתי שוב לחשוב יותר על עצמי. להעריך. התחלתי שוב להרגיש כל כולי מי אני ומה אני שווה.
כבר כמה ימים חזרתי לשיר באוטו בדרך לעבודה ובחזרה הביתה. משהו שלא קרה כבר מלא זמן. כי אני שוב אוהבת את עצמי, נותנת לעצמי להשתחרר ולא מחזיקה את עצמי בתא קטן בתוך הראש. אני מקבלת את עצמי ואוהבת את עצמי. 
אדוני פתח לי דלת שוב לעולם שבו אני יכולה להרגיש פתוחה. להיות מי שאני. 
אין יותר מאושרת ממני ואני לא יודעת איך להודות לאדוני על כך... 

וגם היום אני בטוחה בבחירה שלי. 
 
 
 

זכיתי לראות את אדוני😍

כולי מלאת רגשות. 

מלאת אושר והוקרה. כל הדרך חזרה הביתה חייכתי ולא יכולתי לחשוב על שום דבר חוץ מכמה זכיתי באדון כזה. כל כך מפנק וכל כך מתחשב.

בבוקר קיבלתי הודעה מאדוני שיכול להיות שאזכה לקבל אישור לראות אותו בערב וכל המחשבות שלי היו תפוסות בזה. כל היום פינטזתי איך זה יהיה. פרחתי והייתי מלאת אנרגיות רק מהמחשבה שיכול להיות שאזכה לראות את אדוני היום. 

והינה הודעה ממנו בערב. "עשר דקות את באוטו". ואני נרדמתי עם הטלפון ביד בספה. פספסתי את ההודעה ב7 דקות. במחשבה הראשונה הייתה "איך יכולתי לפספס ולהירדם? כל כך חיכיתי לזה". שאלתי את אדוני אם אוכל להגיע בכל זאת וקיבלתי תשובה שלילית. והפעם, במקום להתבאס, אמרתי לעצמי "לא נורא, פעם הבא אני לא אתן לעצמי להירדם, אני אלמד מזה ואין מה להתבאס, הכל בסדר". הייתי בטוחה שאני אלמד לפעם הבא ואראה את אדוני יום אחר ובאותו רגע שחשבתי על זה, הוא אישר לי להגיע😍 כי למדתי את השיעור. שום דבר לא דרמטי. 

קפצתי בכל הבית מאושר והתחלתי מהר להתארגן. כי יש לי רק 10 דקות להיות באוטו. עוד נסיעה קצרה ואני מתחת לבית שלו. מחכה להוראות. חלק הכי מדליק לדעתי. אני חווה מה הולך להיות עוד לפני שנכנסתי. מקבלת הוראות ברורות מה לעשות, לאן לגשת, מה להגיד.

נכנסתי. והינה אני על הברכיים מבקשת אישור לגעת בו. כל כך מדליק אותי שאני צריכה לשאול כל דבר ולחכות בסבלנות עד שאקבל אישור.

והפעם אדוני הוציא את הטלפון וצילם אותי תוך כדי. וווואאאאוווו איזה הרגשה. רק מלחשוב שזה יישמר אצלו בטלפון, שאולי אני אזכה לראות גם איך זה נראה מהצד, הפך את כל כולי מבפנים והעיף אותי לשמיים. והפעם לא שתקתי תוך כדי. קיבלתי הוראה להגיד שאני חור לשפיך של אדוני וזונה לשימוש של אדוני. וכמה שלא חששתי שלא אוכל לדבר בכלל, מפעם לפעם שהייתי אומרת את זה, הייתי נדלקת ונפתחת יותר ויותר. 

אז אחרי שקיבלתי את הסוכריה שכל כך רציתי, ניגשתי לשטוף כלים. וכל מה שחשבתי עליו באותו רגע זה כמה כיף להיות בידיים של אדוני, להרגיש שהוא שולט בי בכל דבר בחיים, להרגיש את הכוח שלו ולא לפחד להתמסר מכל הלב. כי אדוני מעוניין רק בטוב עבורי. וכל יום אדוני נותן לי להפנים את זה עוד ועוד.

כשסיימתי את המשימה, חזרתי לאדוני וקיבלתי אישור לעשן סיגריה לפני שאחזור הביתה. 

כמה כיף היה לשבת ליד אדוני, להסתכל לו בעיניים, להרגיש עם כל תא של הגוף שלי את הכוח ואנרגיות שלו, להבין שאני במקום הכי טוב שרק יכולתי לבקש. 

זכיתי לקבל מאדוני כמה סרטונים ואני חייבת להגיד שזה נראה עוד יותר מושלם ממה שחשבתי. ראיתי אותם אחרי זה לפחות 20 פעם כל אחד. לא יכולתי לעצור. עכשיו תמיד יש לי לאן לחזור כשאני מתגעגעת. לראות איך אדוני גומר לי על הפנים, איך אני אומרת תוך כדי שאני חור לשפיך של אדוני. לחזור לאותו רגע של אושר שוב ושוב. 

והחיבוק מאדוני בדלת לפני שהלכתי... אין לי מילים להסביר מה עבר עלי באותו רגע... לא היה בן אדם מאושר ממני באותו רגע. 

אני מלאת הוקרה לאדוני על כל דבר שאני מקבלת ועל כל שיעור. על כל דבר חדש, על כל מחסום שאני עוברת בזכות אדוני וכל העולם הנפלא שהוא גילה לי. עולם שמלא ברגש, התחשבות, אכפתיות ותשוקה. עולם שכל כך היה חסר לי. 

ואני לא אפסיק להגיד תודה לאדוני על כך שזכיתי להיות בידיים שלו. 

גם היום אני בטוחה בבחירה שלי. 

כל יום לומדת. לומדת לא לצאת מפרופורציות, לומדת לתקשר, לומדת לא לפחד. 
גם אתמול למדתי המון. אני לא מאמינה שכל כך זכיתי... השיחרור שהרגשתי אחרי שיחת טלפון שלנו אתמול אי אפשר לתאר במילים. הפנמתי שיעור כל כך חשוב בשבילי. דבר כל כך משמעותי. קיבלתי עם כל הלב שלטעות זה בסדר. ולקבל על זה עונש גם בסדר. וקודם כל מדובר בחיי יום יום. כשהסתכלתי על כל הטעויות שלי והבנתי שלא הפסקתי לכעוס על עצמי בגלל שנתתי לעצמי לטעות וראיתי עד כמה זה משפיע עלי בחיים, ישבתי עם עצמי רגע וחשבתי. נתתי לעצמי לשחרר. אז טעיתי. אוקיי. האם למדתי מזה? כן. האם אני מנסה לא לחזור על אותה טעות עכשיו? בהחלט כן. אז למה לכעוס? למה להעניש את עצמי? הרי גם ככה כבר קיבלתי עונש. אז אני יודעת שזה החינוך שלי קודם כל. להיות הכי טובה, הכי מצטיינת בכל דבר. הכי הכי הכי... ואם לא? העולם לא עצר. ממש לא. הכל בסדר. 
ואני כל כך מודה על השיעור הזה לאדוני. 
אז נכון שאני אישה עצמאית, בוגרת ומספיק חכמה כדי להגיע לזה לבד. אבל לפעמים יש מצבים שמאוד חשוב שמישהו אחר יגיד את זה. חשוב לשמוע את זה מהצד ופתאום להתעורר שלא רוצים אותך הכי טובה, רוצים אותך כמו שאת. אמיתית, לא מפחדת לטעות, לדבר, לשתף, להסביר, להתעניין. עם כל הטעויות, עם כל מחשבות, עם כל מה שיש בך כמו שזה. 
ושוב...אדוני נותן לי כל כך הרבה ואני מסוגלת להחזיר כל כך מעט. אין סוף לאושר שלי שזכיתי כל כך. וכמה אני מחכה לרגע שאזכה לראות את אדוני. להרגיש כל שניה לידו עם כל תא בגוף. לנסות לספוג כל רגע. לזכור כל פרט קטן. 
אני מלאת הוקרה לאדוני על כל רגע של נוכחתו בחיים שלי.

וגם היום אני בטוחה בבחירה שלי. כל יום יותר מיום קודם. 

אז אתמול היה יום שבת. בפעם ראשונה מאז מלא זמן קיבלתי חופש באותו יום והייתי בבית. הבוקר התחיל מהשיחה מאדוני. איזה כיף היה לשמוע את הקול שלו לפני שפתחתי את העיניים בכלל...לא יצאתי מהמיטה כל היום. למדתי, קראתי ספר ודיברתי עם אדוני. יום חופש מושלם. 
כרגיל הוא הכניס אותי לשיחה שאני אמורה להילחם עם עצמי כדי לענות, לחשוב, להתמודד עם הקושי ולהיפתח, לדבר בכנות ולא להתבייש. 
הפנמתי אתמול טוב מאוד שאני צריכה לבקש אישור על כל דבר שאני עושה. החלפתי תמונת פרופיל בלי לבקש רשות, בלי לחשוב. לא שמתי לב. וזכיתי בעוד שיעור מאדוני. 28 פעם לרשום על הדף את אותם משפטים. שייכנס לי לראש כמו שצריך. שאזכור שאני לא עושה כלום בלי אישור. וזה נכנס טוב טוב לראש שלי. שמתי את הדפים האלה על השולחן, ככה שכל פעם שאני בבית, זה יהיה לי מול העיניים. כי אני רוצה להשתפר. רוצה ללמוד. רוצה לציית. להיות הכי טובה. וחשוב לי מאוד לא לאכזב את אדוני. 
ולמרות התנהגותי לא ראויה זכיתי לגמור. ועוד לא פעם אחת. 5 פעמים!!! מטורף! והחוויה הייתה מדהימה! יש לי שני צעצועים שאפשר לשלוט בהם מרחוק דרך חיבור לאפליקציה. אז עם צעצוע ראשון אני מסתובבת כבר כמה ימים בתוכי. ביצה בכוס שאדוני מפעיל מתי שרוצה. והצעצוע השני מזמן היה זרוק בארון. פלאג לתחת. פלאג גדול, אם לא מתאמנים מספיק, כואב עד הדמעות להכניס אותו. קצת מאמץ וכאב, והינה הוא בתוכי מחובר לאפליקציה. וברגע שהרגשתי את הרטט בפעם הראשונה אפילו צעקתי והייתי ממש קרובה לגמור ישר. 
המחשבה שאדוני שולט בתחת שלי ונותן פקודה לגמור בזמן הזה, העיף אותי לשמיים. גמירה. עוד גמירה. עוד גמירה. ועוד פעם. ושוב. להקליט הודעה הקולית כל פעם ולשלוח. להגיד שאני הזונה של אדוני. 
איבדתי הרגשת זמן באותו רגע. לא ידעתי ולא עניין אותי מה השעה. כמה זמן עבר. מה קורה סביבי. כלום. רק אדוני, פלאג בתחת ושליטה מלאה בגוף שלי. אחת החוויות המדהימות בחיי. גם עכשיו אני נזכרת ועוברת לי צמרמורת בכל הגוף...ושוב עולה לי מחשבה בראש, איך זכיתי באדון כזה מפנק, מתחשב, איכפתי ודואג? אין סוף לאושר שלי. קשה לי לתאר מה קורה לי בפנים ואיזה סערה עוברת לי בראש, שלא אגיד כלום על הגוף... 
והיום שוב טעיתי. ממש לא התכוונתי למה שאמרתי. שוב אני אומרת/עושה משהו לפני לחשוב. שוב. הייתי צריכה כבר ללמוד לשקול כל דבר פעמיים. אמרתי שאני אשמח לראות את אדוני אפילו לזמן קצר. ומה זה לא התכוונתי למה שאמרתי. לא הייתה לי כוונה להתחצף. ממש לא. קשה לי לבטא לפעמים כמה אני מתגעגעת וכמה בא לי לראות את אדוני. לזכות באושר הזה. להגיע ולשכוח מכל העולם. קשה לי לפעמים להסביר את עצמי. אולי בגלל השפה, אולי בגלל התרגשות כללית. לפעמים אני לא מוצאת מילים ולא יודעת איך ומה להגיד. לא יודעת איך להראות לאדוני כמה אני מכורה לזין שלו. לא יודעת מה אני צריכה להגיד ואיך להתנהג. אז עוד שיעור. אני אשמה בעצמי. ואני לא אראה את אדוני עד שלא אדע להעריך מה זה אפילו. 
וזה כל כך משגע אותי, כי עצם העובדה לזכות להגיע ולראות את אדוני זה אושר אינסופי. ומה זה משנה כמה זמן? מאיפה בא לי ה"אפילו" הזה? אבל ככה לומדים... ואני מקבלת כל שיעור של אדוני בלב שלם. אז נכון שברגע ראשון התעצבנתי מאוד, אבל כשעברו כמה שניות ובאמת הבנתי מה אמרתי, מה זה הצטערתי על מה שאמרתי. מה זאת אומרת "אפילו"? יא דפוקה שכמוך🤦‍♀️ את כמה ימים כבר עובדת על עצמך, מנסה להוכיח לאדון שלך כמה את מודה על כל דבר שמקבלת, על כל שיעור, על כל זכות לראות אותו, לא עוזבת את הטלפון כדי לא לפספס שום הודעה, ופתאום ה"אפילו" הזה. נו באמת. אז עכשיו אני מתעצבנת על עצמי. התנהגות של ילדה קטנה, בחיי. מגיע לי. 

מה שאני חווה לאחרונה לדעתי עוד לא חוויתי לעולם. 
כי עכשיו אני מרגישה הכי שלמה עם עצמי, הכי בטוחה, הכי יפה, הכי מלכה שבעולם. והפעם לא אני בעצמי גורמת להרגיש ככה. 
נכון שהייתה לי נקודת מבט קצת אחרת לכל הנושא בהתחלה. לא באמת הבנתי מי בעד מי, איפה באמת המקום שלי בכל הסיפור. ושוב אדוני הגיע לעזור לי להבין. אני נדהמת כל פעם מחדש כמה הוא חכם, סבלני ודואג. כמה חשוב לו שארגיש טוב, שאבין הכל, שאלך אחריו עם לב פתוח ושלם. 
אז קודם כל אני שלמה עם עצמי ובן אדם בפני עצמו שלא צריך להיות תלוי באף אחד אחר. אני זאת שעושה בחירה כל יום מחדש שזה המקום שאני רוצה להיות בו. אני זאת שמחליטה בלב שלם להעניק את הכוח ושליטה מוחלטת לאדוני. 
תליתי פתקית עם שאלה שאני רוצה לשאול את עצמי כל בוקר כשמתעוררת וכל לילה שנרדמת מול המיטה "גם היום את בטוחה בבחירה שלך?". חשוב לי מאוד לא לאבד את זה, לא לשכוח למה אני פה, חשוב לי להבין כל יום מחדש שזאת הבחירה אישית שלי ואם אני לא שלמה איתה, מייד להגיד. חשוב לי להיות הכי פתוחה בעולם עם אדוני ולא להסתיר ממנו כלום. אדוני נותן לי כל כך הרבה ומינימום שאני יכולה להחזיר לו זה להיות פתוחה ובטוחה בבחירה שלי. לא לשקר ולהגיד כל מה שאני מרגישה. אפילו אם יום אחד אני ארגיש לא במקום. חשוב להגיד. חשוב אף פעם לא להטעות את צד שני, לא לתת רגע של הרגשה שגויה. כי אחרת למה אני פה? למה אני פה אם לא ללמוד להיות פתוחה, חזקה ולא לפחד מעצמי?
אתמול דיברנו על "יום אחד בהיר" שבו יסתיים הקשר. וחשוב לי לחשוב על זה. אז מצד אחד זה נראה כאילו זה אמור לרסק אותי. לשבור ולתת מקום לחולשה. אבל זה ממש לא ככה. ואני לא רוצה להסתכל על זה מנקודת מבט הזאת. ברגע שאדוני יחליט שהקשר שלנו יתחיל לדעוך או מכל סיבה אחרת, זה הזמן לסיים. ועד כמה שלא יכאב לי באותו רגע, אני מבינה שאין פה שום דבר רע. כמו בכל מערכת יחסים, אם אתם מרגישים שמשהו מפסיק לעבוד, כדאי לחתוך. ולא מתוך פחד או חוסר יכולת להתמודד אלא מתוך בחירה בריאה לא לפגוע אחד בשניה.  מתוך כבוד ואהבה, מתוך דאגה וחשיבות של החיים של כל אחד בנפרד. וכמובן בריאות נפשית. אני עברתי כבר את הקשר בו הייתי תלויה, רציתי לציית, לתת את כל כולי ולהתמסר לכל דבר שאני עושה. וזאת הייתה מערכת יחסים רגילה. הוא לא שם לב לכל החשיבות וההתמסרות שלי. לכן הפכתי לתלותית. לכן סבלתי ולא הייתי מסוגלת לצאת משם. וכאן אני יודעת שזה לא יקרה. אדוני לא יתן לי להרגיש לא שלמה עם עצמי, תלויה, חלשה וצמאה לצומי.
לא עוזבת אותי המחשבה על עונג של אדוני בכל הסיפור הזה. זה נראה לי כל כך מעט מה שאני יכולה לתת בחזרה תמורת מה שאני מקבלת. כל כך מעט. וכמה אני מודה לעולם הזה שנתן לנו להכיר. כמה כבוד ואהבה יש לי לכל מה שקשור לאדוני. לכל הודעה שלו. לכל תשומת לב. לכל מגע. כמה שאני רוצה להמשיך ללמוד, לגלות דברים חדשים, לציית מכל ליבי ולזכור כל רגע של אושר. 
לא הייתי בחיים כל כך מלאת הוקרה כלפי מישהו אחר. ברצינות. זה מה שהיה כל כך חסר לי במשך הרבה שנים. שמישהו יראה לי שאכפת לו. ועכשיו אני מבינה שלא יכלתי לבקש יותר מזה. שזכיתי להתמסר לאדון הכי טוב בעולם. וכל מה שידעתי עד עכשיו זה כלום לעמות מה שאדוני לימד אותי בתקופה כל כך קצרה. 
ואני מתגעגעת. מאוד. מתגעגעת לידיים החזקות שאני מרגישה עד עכשיו על הגרון שלי, לקול שמשגע אותי כל פעם מחדש. אני לא אשכח את הרגע שקיבלתי את ההודעה הקולית הראשונה מאדוני. הודעה של 34 שניות ששמעתי אותה לדעתי לא פחות מ30 פעם. הודעה שגרמה להתהפך לי מבפנים. הודעה שעצרתי אחרי 2 שניות בפעם ראשונה ואמרתי "ווואו" והבנתי שחסר לי אוויר בגלל הקול הזה. ועד עכשיו, כל פעם שאני עונה לשיחת טלפון ושומעת את הקול שלו, אני מקבלת סחרחורת. מתגעגעת לאש הזה בעיניים שלו. לבטחון שהוא משדר. מתגעגעת מאוד. 
אני באמת מרגישה כמו שלא הרגשתי כבר מזמן. אני עובדת עם עצמי שוב, מנתחת מחשבות, לא נותנת לעצמי להתבזבז, מסיקה מסקנות, מדברת עם עצמי, מתחזקת ופורחת. 
אין מספיק מילים בשום שפה שיעזרו לי לבטא את כל הוקרה שלי לאדוני על כך... לכן כל כך חשוב לא לאבד את זה.

יומיים של מלא מחשבות. כמה יש לי עוד ללמוד. ואני כל כך שמחה שלומדת משהו חדש כל יום. לא הכל בא בקלות ולא הכל אני לומדת מפעם ראשונה, אבל אני כל כך משתדלת... כל כך חשוב לי להבין הכל לעומק, להפנים ולקבל. כי אם אני לא אקבל את זה מכל הלב, מה זה שווה? 
אתמול כל היום הלך לי הפוך, לא ראיתי הודעה בזמן, לא עמדתי בזמנים מרוב חוסר תשומת לב. כי אני לא מחוברת מספיק כנראה. אני מאוד מנסה, פתאום אחרי כל כך הרבה זמן, אני שוב מדברת עם עצמי, מבינה שאני צריכה להשקיע עוד ועוד ועוד. תמיד יש מקום לשיפור, זה נכון, אבל מרגיש לי כאילו אני צריכה להשתפר יותר מכולם. יותר מכל אחת אחרת שאדוני היה מחליט לקבל במקומי. וזה כל הזמן מסתובב לי בראש. 
אתמול חוויתי מלא רגשות. גם לטוב וגם לרע. כאב לי מאוד שאני לא מצליחה בהכל והכל הולך לי לא כמו שרציתי. כי חשוב לי להיות הכי טובה. הכי מצטיינת. וקשה לי לקבל את הנפילות. במיוחד כשמישהו אחר רואה את זה ומעיר על כך. זה עוד יותר קשה. הצד החיובי והרגשות הטובות הגיעו אחרי זה. משיחה עם אדוני למדתי עד כמה הוא שומר אלי, עד כמה חשובה לו הבטיחות שלי והבריאות שלי, ושאני צריכה להרגיש בטוח ורגוע עם אדוני. למדתי שלטעות זה בסדר וזה המקום שיקבלו אותי אפילו אם טעיתי. תמיד יש נפילות וזה אנושי. וזה נכון. אז מאתמול התחלתי ללמוד לנשום ולקבל את הטעויות של עצמי. ראיתי כמה אני חשובה לאדוני והרגשתי הכי מאושרת בעולם. 
ופתאום ראיתי יותר טוב את המקום שלי כאן, הפנמתי שחשוב מאוד לא לשכוח אף פעם עד כמה אדוני משקיע בי וכמה חשוב לא לפחד לטעות.
גם היום לא נשארתי בלי חוויות חדשות. רוב היום היה לי פנוי ואחרי כמה סידורים חזרתי הביתה וקיבלתי מאדוני אישור לגמור. פעמיים. לא ידעתי איך להודות על זה ושאלתי האם אני יכולה לבוא להודות. 
כמה טעיתי...שוב, כי אני לא מספיק מתרכזת לפעמים כנראה, לא שמתי לב לדבר כל כך חשוב. נתתי לעצמי לחשוב שאדוני צריך את זה. שהוא נהנה יותר ממני כשאני מגיעה. שהוא צריך את זה. שהוא מתענג ממני ולא אני זאת שמרוויחה הכל.
ושוב עלתה לי שאלה שהסתובבה לי בראש לאחרונה. מה אדוני מרוויח מכל הקשר הזה? הרי אני מקבלת את הכל. אני מרגישה הכי מלכה, אני גומרת, הוא דואג לי, אני נהנית מגמירות של אדוני, אני זאת שמתפנקת, אני זאת שזוכה. 
ואמרתי לאדוני שאני באמת לא מבינה מה יוצא לו מהקשר הזה. אמרתי ופחדתי להישאר לבד ולחפש תשובה עם עצמי בחושך. ושוב טעיתי. כי אדוני כאן לידי כדי לעזור, להראות את הדרך, להסביר ולתת יד כשאני נופלת. ובפעם ראשונה בחיים הרשאתי לעצמי להגיד בקול רם שאני מבולבלת ולבקש יד. וכשבמקום תשובה יבשה או בכלל חוסר מענה, כמו שציפיתי, קיבלתי תשובה מעמיקה, קשה לי להסביר מה עבר עלי. קודם כל רק מזה שתשובה הייתה כל כך פשוטה והגיונית וכמובן כי לא קיבלתי דחייה אלא התייחסות והבנה מצד של אדוני. 
אני בחרתי לתת לאדוני את הכוח. וזה העונג שלו. לקבוע. ושוב פעם הדהים אותי עד כמה הרבה הוא נותן לי וכמה מעט אני יכולה להחזיר לו בחזרה.כי בסופו של דבר מי שמשקיע ונותן יותר זה השולט וחשוב להפנים את זה טוב טוב. וכל מה שאני יכולה לעשות זה להביע הערכה לאדוני על כך שזכיתי. וזה מה שיש לי לתת לאדוני- להלל ולשבח.
הקשר הזה מלמד אותי המון. מלמד אותי להיות יותר מאורגנת, מסודרת, נותן לי רצון להתפתח ולהשקיע. 
אז למדתי היום שאני אף פעם לא צריכה לחשוב שאדוני נהנה ממני אלא הוא נותן לי זכות להנות. למדתי והפנמתי. וכל מה שיש לי לתת בחזרה זה ההילול. שיעור נוסף שלמדתי היום- זה לא לפחד לדבר. לדבר ולחלוק רגשות. להגיד כל מה שאני מרגישה, כל מה שאני רוצה ולא לשמור כלום בבטן. למרות כל הפחדים שלי וחששות, זה המקום האחרון שאני צריכה לפחד בו ממשהו. ואני אשקיע את כל המאמצים בכדי ללמוד מהשיעור הזה. 
ולמרות שחשבתי שלא מגיע לי שאדוני יגמור לי בפה, קיבלתי אישור לבוא. כי אדוני החליט לפנק אותי. למרות שהוא היה עייף אחרי יום עבודה וכל השבוע הזה, זכיתי לראות אותו ולגמור שוב רק מההרגשה של הזין שלו בפה. 
ושוב נכנסתי בשקט, הורדתי את המעיל ואת הנעיליים, ירדתי על הברכיים וזכיתי בהכל עד הטיפה האחרונה. רעדתי מרוב התרגשות, מרוב שגמרתי חזק תוך כדי בלי לגעת בעצמי ומרוב אושר שראיתי את אדוני. ואז קמתי ויצאתי בדיוק כמו שנכנסתי. בלי להוציא מילה. בלי לשמוע את הקול שלו. והקול שלו הופך את כולי מבפנים... אני רק נזכרת וישר נעלם לי כל העולם. ווואאו.
אז יצאתי וחזרתי לאוטו. ישבתי כמה דקות באוטו וכל כך רעדתי מהתרגשות שלא הצלחתי לגלגל סיגריה אפילו. כל כך שמחתי שזכיתי לראות את אדוני, שקיבלתי מה שכל כך רציתי למרות הכל ולא האמנתי לאושר שלי. למה זכיתי באדוני? איך זכיתי באדון כל כך חכם, מתחשב, דואג,  מבין וחם?

אני נדהמת ולא מאמינה לאושר שלי...
 
 
 
 
 

היום בבוקר לפני העבודה זכיתי לענג את אדוני. וזאת הייתה חוויה מדהימה. משהו שעוד לא היה לי. פגישה קצרה, אבל כל כך משמעותית בשבילי.

אדוני דואג לי והיה לו מאוד חשוב שאהיה שלמה עם עצמי ועם מה שאני הולכת לחוות. 
וכל מה שהיה חשוב לי באותו רגע זה לענג את אדוני ולהראות את היכולת שלי לשרת ולציית.
אז יצאתי מהבית יותר מוקדם מהרגיל ועברתי דרך הבית שלו. ישבתי באוטו וחיכיתי לאישור לעלות. קיבלתי פקודה לא לדבר. לא להוריד בגדים ונעליים. רק להיכנס ולרדת על הברכיים. בלי מילה אחת.
רעדתי מהתרגשות בכניסה לדירה שלו. ושמחתי כמו ילדה קטנה שקיבלה סוכריה. שמחתי שאדוני החליט שמגיע לי לפתוח את הבוקר ככה ושזכיתי לראות את אדוני שוב.

כשהסתכלתי רגע למעלה וראיתי אותו עומד עם כוס קפה ביד אחת וטלפון ביד שניה, לא שם לב אלי ועסוק בדברים שלו, אך בכל זאת מאשר לי לענג אותו, העיף אותי לשמיים מרוב אושר.
קשה לי להסביר מה הרגשתי באותו רגע, אבל כל העולם נעלם לי, הייתה לי משימה אחת ויחידה שהייתי מרוכזת בה. אם באותו רגע הכל היה עולה סביבי באש, לא הייתי שמה לב אפילו. 
אז עמדתי במשימה, קיבלתי כוס מים ושוחררתי לעבודה. בלי להוציא מילה. בלי ששמעתי את הקול שלו. 
וזאת הייתה חוויה הכי מדהימה עד היום.קיבלתי סחרחורת מרוב התרגשות.
והכי חשוב שזה נתן לי להרגיש עוד יותר טוב, להתקרב עוד קצת למקום הבטוח שלי, עוד צעד קטן לשיחרור, עוד משימה שעמדתי בה ואני יכולה להתגאות בעצמי על כך. 
ואני אומרת תודה לאדוני שהאמין בי וזכיתי לראות ולענג אותו היום. 

אז הגיע זמן לפתוח דף חדש.

לשכוח מכל הכאב שגרמתי לעצמי ולהשתחרר.
לחזור למקום שאני הכי מתחברת אליו ומרגישה בבית.
לפני כמה ימים ישבתי עם עצמי וקיבלתי את ההחלטה הזאת. קיבלתי החלטה והתחלתי לחפש. ידעתי מה אני צריכה. היה לי זמן להשוות ולהבין שאני לא מרגישה שלמה עם עצמי במערכת יחסים רגילה.
רציתי לראות לידי גבר חזק, שיודע מה הוא רוצה מהחיים שלו, ששלם עם עצמו ובטוח בכל דבר שאומר ומחליט. רציתי מישהו שייתן לי את הרגע של חולשה, שידע מה טוב בשבילי ויביא לי אור לחיים. 
והינה התאמה באפליקציה. בלי תמונה. בלי שם. רק כמה מילים בקצרה שמשכו אותי מאוד והעלו לי מחשבה "יהיה מה שיהיה. תמיד כדאי לנסות."
ולא התחרתתי לרגע. 
באותו יום נפגשנו לשיחת הכירות. עוד לפי השיחה ראיתי כבר מי עומד מולי. ידעתי שהוא בן אדם שלא מחפש שטויות, שמבין טוב מאוד ויודע לכבד.
והפגישה הסירה ממני כל דאגה. כל מה שהייתי צריכה זה להסתכל לו בעיניים לרגע אחת. לראות את כל הביטחון וכוח בעיניים. ולהסכים עם עצמי שקיבלתי החלטה נכונה. 
בדסמ בשבילי קודם כל זה שכל. זה ביטחון וכוח. יכולת לנתח ולהבין, להתחשב, לנסות. 
כוח פנימי עוצמתי שאפשר להרגיש, כי הגוף לא משקר עד כמה שלא תרצה. כל תנועה שלו, כל מילה, כל מבט שידרו לי את זה. 
ככה זכיתי באדוני. 
זכיתי ואני מאושרת אינסוף.

אני רוצה להמשיך ללמוד, להיפתח ולהתפתח, לנסות, לענג, להביא אושר ולהיות אני.