הרטוב של המוח

יש לי כל כך הרבה דברים להגיד.

דברים שלמדתי, דברים שהרגשתי, דברים שכאבתי ודברים שלעולם לא יאמרו.

ארבע שנים של התפתחות לצידו היו לעיתים מעיפים לשמים לעיתים בועטים למערה חשוכה ולעיתים משאירים במקום בתהיה מה עושים עם הישר הזה.

הוא הראשון שאהבתי ככה. אהבה מנקרת עיניים ואהבה שגם דורסת כל מה שמתנגד לה, גם אם זאת אני.

גרנו יחד, אני הוא והילדים שלי.

למדתי המון, בהמון תחומים. הלב שלי קיבל נופח חדש, מקצב אחר ששייך רק לו. הראש קיבל גם לפעמים קיר בטון להתרסק עליו ולפורר את המוח.

יש סיבה שבגללה אהבתי אותו ככה. 

....

אבל זה לא הספיק לי. 

....

כאב של געגוע ליופי שהיינו ששורף ונובר עמוק בחדרים שבלב והבטן ממשיך ללוות אותי גם אחרי כמה חודשים שנפרדנו,  אבל אני יודעת שאני חזקה מספיק כדי לשאת את הכאב איתי בדרך החדשה עד שמתישהו אתרגל למשקל שלו, ואולי יום אחד.. אצליח לנשק אותו, להגיד תודה ושלום ולהניח את הכאב הזה יפה בצד. 

הוא היה הראשון שלי. 

....

אבל היום אני מתחדשת, משילה מעליי לאט את הצורך בו, את הצורך בנו, ומתחברת לצורך הפנימי והנכון עבורי.

התכנסתי בעצמי חודשים, והיום אני אוזרת אומץ להוציא את הראש החוצה. 

לא בטוחה מספיק, אבל עם האומץ הדרוש, ואמונה שהכל אבל הכל יהיה בסדר.

יש דברים שרציתי להגיד ואמרתי רק לו  ....

ודברים שנאלמו בי ולעולם לא יאמרו.

"זה לא תקין שאמהות מחפות על הבן שלהן אם הוא רצח.

רצח זה פשע. ועל מעשה פשיעה לא מגוננים."

חטא.

בתחילת הקשר שלנו הסתרת מעשה שביצעת.

פעם ראשונה שפגעו לי באמון. זה נפל כמו פצצה ליד הרגל. אני נפגעתי רק מההדף.

ובכל זאת חיפיתי עלינו, למרות החולשה מהדימום והצלצולים באוזניים.

זה באמת היה בקטנה.

סה"כ חטא.

עוון.

במשך הקשר כמעט ונפרדנו.

היתה לנו תוכנית שאתה ביקשת לעצור ולשנות עלילה.

אבל כיאה לשותפה חזקה ולוחמנית כמוני, לא אתן לשום דבר לערער אותנו.

לקח לי שבוע לחווט מחדש, להתאים עצמי לתוכנית החדשה.

 כי "אני לא יכולה לשלול מה שלא ניסיתי" , חיפיתי עלינו.

הקרבתי חלק מהמהות שלי, ואתה.. לא ביצעת את הפולחן.

הרגשתי שיש כאן עוון.

אבל זו רק הרגשה.. הראש שלי אמר שגם החלטות נכונות הן קשות וכואבות. חיפיתי.

פשע.

אנחנו בהזיה. בגללך.

המציאות שלי עוברת טלטלה.

אני לא יודעת כבר איך להאמין לך. 

אני אוהבת אותך. אני מחפשת דרך לחפות עלינו.

מנסה לחשוב מחדש, אני הרי רוקחת מוחות מקצועית, במיוחד את שלי.

מדיטציה, שיחות, הליכות, התבודדות, כתיבה. כל זה לא עוזר.

רצחת לי את היכולת.

זאת עובדה. זאת הוכחה.

אני אוהבת אותך, בגלל החוכמה שלך. 

לקחת את כל מה שאני אוהבת בך והשתמשת בזה נגדי.

אולי בטעות. אולי בטפשות.

ואם אתה טיפש – לא אצליח לאהוב אותך יותר.

רצח זה פשע. אתה אמרת. 

אתה לימדת אותי שעל פשע לא מגוננים.

דבר נוסף אמרת לי אהובי,

אמרת לי: "יש פושעים חכמים שתוכנית שיקום תעשה אותם נפלאים."

הזה של הגעגוע שממלא לך את הלב את בית החזה שעושה לך להתחפר מתחת לשמיכה ורואה איך כל העולם משנה צורה לכל הפחדים הקודרים שלך ומתצמצם ומתנכז אל תוך הלב שלך והופך את הראש שלך לייצור מפחיד עד כדיי שמבעית את עצמו אבל אין איפה להתחבא. זה הכאב שמחלחל כשהוא בלבד שלו כשהוא ישן בבית הגדול שלו כשהוא לא עונה כי הוא עובד לומד כותב צופה כשהוא יושב בנחת ואיך וטוב לו.

 גם בלעדייך.

זה הכאב הזה שמגביר את הדופק שעושה לך לצרוח בבטן לכווץ את העיניים ולעשות כאילו את ישנה. אותו כאב שגורם לך לרצות להיות לבד לבהות בנייד, שעוצר את הזמן ולרצות לברוח.

אותו כאב שמחרמן שגורם לך דחף להכעיס. כאב כזה חזק להעלות תמונה כואבת ולהיות מופקרת כמו שאת יודעת וכמו שאת מרגישה ולהירטב מהמחשבה שמישהו מסופק ממך.

זה הכאב הזה שעושה לך לחייך כמו ילדה מבויישת כשהוא נכנס בדלת. להתייפח על הצוואר שלו כשהוא מתכופף ומרים אותך לספה ומצמיד אותך אליו ולא משאיר מקום לשום חלל בינכם. אותו כאב שהופך אותך לרכיכה של רגשות שנמסים לשלולית אדם כשהוא מלטף לך את הראש כשהוא מנגב לך את הדמעות מדבר אלייך בקו ישיר לפחד ומפורר אותו ומנשק אותך כשאת משתנקת בגרון כואב ומחדיר את הלשון שלו ומלטף אותך עמוק אל תוך תוכך. זה הכאב שמזכיר לך כמה את אוהבת אותו כל תא ושיערה בגוף שלו, כל תנועה בטוחה אצלו, את המבט הרעב בעיניים שלו כשהוא מחזיק אותך חזק ומזיין אותך עמוק לתוך הנשמה שלך ומשתמש בך ולא משאיר ממך כלום מעצמך.

זה החיבוק העוטף המלטף החודר, הנשיקות הרכות שמרפרפות על גופך ומזרימות שוב את הדם שמציף רקיקים של אהבה בכל הגוף שמרחף.

זה הכאב של הגעגוע אז שנעלם והופך אותך לשלווה למלאה בו. 

 ואז באהבה הזו ברגע הזה את יודעת את נרגעת. זה רק שלכם. אך ורק שלכם.

להיות אישה חזקה ולמצוא גבר בהתאם זה כמו שדרקונית מחפשת בעלים.

יום האישה שמח:)

❤️

את מה שאי אפשר לבטא במילים

מאמי שלי עסוק
וזה יוצר מיני ניתוק.
ברור שיש לכך צידוק
וגם אין צורך בדיבוק.
שהרי בכל הידוק
צריך גם איפוק.
שלא יהיה חנוק. פירוק. ריסוק.
שיהיה געגוע לחיבוק.
למרות שבא לי לדפוק עליך זינוק,
אתקפל לעצמי כצימוק.
אמצא בזה סיפוק.
בינתיים אסדר את הבית בתיקתוק.
עצרתי שניה לתת קצת תידלוק,
ושולחת לך חיזוק.
שתדע שבא לי לקחת ממך שלוק,
כשאני מתחתיך ערומה בפיסוק.

שלך,
פיסטוק;)

💋

חשוב שתדע:

כשתתגלה אליי, אני ארגיש את האנרגיה שלך.
אלכוד אותך, אלחם עליך, אשמור אותך שלי.

כשתתקרב, אהיה חשופה, חופשיה, אתפורר ואאסף מחדש.

כשתישאר אתה תסתחרר בנבכי מאווי, תרותק, תישאב.
אהיה האויר בנשימותך, הדופק בליבך, התנועה של חיוכך.

הראשון שלי, אתה תהיה אדון האדונים, יקר היקרים, קודש הקודשים.
אוהב אותך כמו שלא ידעת מעולם אהבה.
אתמסר אליך בכל מאודי, מרצוני החופשי והכמה.
אתה תהיה הראשון והאחרון, ככה אני טוטאלית למענך. מה שאתן לך לא ארצה לתת לאף אחד אחר.

האדון הראשון שלי, אני עדיין עצורה, מאופקת. שמורה. מסורה.
זה המכתב הראשון שלי עבורך.