רטרוספקטיבה

יש לי חיבה מיוחדת לחורף. משהו במזג אוויר הקריר, השמיים האפורים והגשם שפשוט עושה לי טוב לנפש, מחייה. ואיכשהו, לא יצא לנו לבלות הרבה בחורף. פספוס. 

היו לנו כ״כ הרבה רגעים טובים ומעניינים יחד. בכל פעם שנכנסת אלי הביתה היית מסתער עלי כמו חיית טרף. המבט הרעב הזה שלך… כמה שאני מתגעגעת אליו. 

תמיד צחקתי ואמרתי לך ״שנייה, אבל רק הגעת״, אבל אתה לא היית יכול לחכות. זה היה מראה משובב נפש. תוך שניות בודדות אני הייתי כחומר ביד היוצר. מתמסרת בין זרועותייך, מרגישה הכי בטוחה בעולם. 

זה חסר לי עכשיו. אתה חסר לי. היה יכול להיות לנו כל כך כיף יחד בחורף. איך אף פעם לא שרדנו עד לחורף?

אני יודעת שאתה כועס עלי עכשיו, ואולי גם יש לך סיבה מוצדקת לכך. אבל אני לא יכולה שלא לתהות - אולי גם אתה חושב עלי ביום החורפי הזה?

כותרת משעשעת באחד הערוצים: מין מזדמן תורם לחוסן בימים המורכבים שאנחנו נמצאים בהם. 

תוהה לעצמי איך הימים הקשים האלה היו עוברים עלי אם היינו עדיין יחד. לא באמת היינו יחד אף פעם, לא בצורה רשמית בכל אופן. אחד הקלפים שלו עלי היה אף פעם לא לתת לי את מה שאני רוצה, והוא ידע שאני רוצה אותו, רק אותו. 

לעניות דעתי, גם אם היינו יחד בעת הזו, הוא היה עושה הכל כדי לא לתת לי את מה שאני רוצה. לפעמים אני חושבת שזה זה היה מקור ההנאה שלו - לראות אותי מתענה מכך שהוא אף פעם לא נותן לי את מה שאני רוצה. אף פעם לא נותן לי את הפריבילגיה הזו של לקרוא לי בת הזוג שלו. 

אז גם אם היינו יחד עכשיו…

אף פעם לא היינו נפגשים כשאני רוצה

הוא לא היה נותן מענה לצרכים הבסיסיים שלי של קרבה וביטחון

הוא היה ממשיך לשחק איתי בחתול ועכבר

מתעלל, מנמיך, פוגע, מזלזל, הכל על מנת שאדע את מקומי

וזה עצוב, כי אני יודעת שלו רק הוא היה קצת בנאדם, ולו רק היה קצת יותר כנה עם עצמו ועם הרגשות שלו, פחות מונע מאגו וכוח ושליטה, הוא כן היה יכול לספק לי נחמה בתקופה הזו. 

בשיחה האחרונה שאלתי אותו ״אתה לא יכול פעם אחת לעשות משהו בשבילי״

תשובתו הקרה והמנותקת הייתה ״לעשות מה בשבילך? לעזור לך להמשיך לרמות את עצמך״?

לא רימיתי את עצמי, אף פעם. הוא זה שרימה את עצמו. הוא זה שסרב בכל תוקף לתת לי את המקום בחיים שלו שגם ככה היה לי. לא רימיתי את עצמי. אני יודעת היטב מה הוא הרגיש כלפי. אני יודעת גם שהוא פחדן ומוג לב. 

הרצון שלו בשליטה שיבש לו את היכולת להכיר ברגשות שלו, להתמסר להם. 

אז אין חוסן עכשיו, אין נחמה…

ואם הוא כנה עם עצמו, המפסיד העיקרי זה הוא עצמו. 

הימים הם ימי מלחמה.  

הראש כל כולו עסוק בהישרדות של התקופה האיומה הזו שנכפתה עלינו. 

התעוררתי עם מיגרנה והחלטתי לקחת יום מחלה. להיכנע לגוף, להקשיב לו. 

כמה ימים לפני פרוץ המלחמה זה התפוצץ בינינו, בפעם המי יודע כמה. מי דמיין שכמה ימים לאחר מכן העולם כפי שהכרנו אותו, כבר לא יחזור להיות אותו הדבר. 

זה הסתיים בטונים צורמים. הכי צורמים עד עכשיו. זה הסתיים בנתק מוחלט, ברגשות קשים, באכזבה גדולה. 

…

החלטתי לפרוק כאן את מה שהיה בינינו כחלק מתהליך ההחלמה שלי ממך. כחלק מתהליך הריפוי שלי ממה שהיה בינינו.