הבלוג הוד מלכותו

זה קונספט שאני חושב עליו הרבה, האם אני כשלון כבן אדם או לא. על פניו, יש לי עבודה מסודרת, אני חי לבד בדירה לא קטנה, אמנם בשכירות, אבל בכל זאת, אני לא מרגיש שאני צריך להגביל את עצמי מלקנות דברים שאני רוצה. ובכל זאת, אני מאמין שנכשלתי, בקושי יש לי חברים, ואצל אלו שיש אני יושב איפשהו במחצית התחתונה של סדרי העדיפויות שלהם. אין לי מערכת יחסים, הפעם האחרונה שהתנשקתי עם מישהי הייתה ב2016, יצאתי לאולי דייט 1 בחיים שלי, ואין באופק הנראה לעין סיכוי שמשהו ישתנה. אני מנסה, אבל כנראה שמשהו הלך לאיבוד בדרך, ועכשיו הדרך כבר סלולה, והכשלון חקוק בסלע.

ואולי לא. אפילו בלהחליט מה אני חושב על הנושא אני נכשל. 

זה משהו שאני לא בטוח אם עדיין יש לי. אחרי כל כך הרבה זמן בלי כלום, יש מצב שהסטנדרט היחיד שעוד נשאר לי זה "היא בקטע שלי", וזה די עצוב לי(ויותר עצוב שאפילו בסטנדרט הזה לא קיימות אופציות) 

אין ייאוש כמו הדפדוף האינסופי באפליקציות ואתרים.

איפה שיש מנגנון של מאצ'ים, נדיר שיש אחד, וגם כשכבר יש הבחורה לא מגיבה.

איפה שאין, יש תגובה לאחוז בודד מההודעות, וגם אז רוב הזמן זה איזה בוט שלא מסוגל אפילו לכתוב הודעת פתיחה במינימום קוהרנטיות, כאילו שקיים הבן אדם שיאמין שמדברת איתו בחורה.

ואני יודע שיש אנשים שזה עובד להם, ואני יודע שהבעיה היא אני, אבל הייאוש מתגבר, והדפדוף לא נגמר.

ובסוף כל מה שאני רוצה זה פנטזיה כזו

חזרתי עכשיו מפאב, שתיתי הרבה יותר מדי, לרמה של הרגשה רעה, אבל עכשיו כל מה שאני מסוגל להרגיש זה את הסטלה, ואת הזכרונות הטובים שיש מהערב הזה, ולמרות שאני בבית לבד, ושיש לי רק זכרון רחוק של אינטימיות, אני מרוצה, כי בפעם הראשונה מזה הרבה זמן יצאתי ויצרתי קשרים עם אנשים חדשים, לא כי ידעתי שצריך, אלא כי רציתי, וזה הבדל של שמיים וארץ

נראה לי שאני מוכן לסגר

יש הרבה יתרונות להרבה שנים של חיים לבד, אבל אחד החסרונות הגדולים זה השינה לבד. 

אין לי מושג לאן אני אלבש את זה אי פעם, אבל עדיין