תת הכרה נפתחת כמו מניפה

יושבת לבד ברכבת הקלה. 7 תחנות והדמעות זולגות מאחורי משקפי השמש. עד הבית שומעת את זה שוב ושוב. בפעם ה8 אני כבר צועדת בשמש ונושמת.

אינסוף שברונות בשנים הרבות שחלפו לנו יחד ולא למדתי כלום, מלבד שגם זה יעבור.

כמו הקינלי.

יש לפעמים שאת נתקפת בחוסר ביטחון

כזה המכווץ את הבטן

כזה שלוקח את האויר ואת נושמת לתוכו בכבדות

אין לזה מרפא מלבד להתבונן לתוכו

לומר לעצמך הכל בסדר

גם אם עצמך בוכה עכשיו מכווצת בפינה חשוכה

איזו תקופה מעייפת עצובה

אני מביטה בראי ולא מבינה מי זו מולי

מה אני מוצאת בי?

מה עוד נשאר בי טוב?

הלוואי שהכאב הזה יעזוב כבר את הצלעות

אולי זה רק pms ואולי זה כי הכל כל כך כואב מסביב ואין לזה סוף

רוב הזמן, אני פונה לאלבום מופתי לעזרה רגשית

אני מתנחמת ביכולת של הגוף שלי לצוף. אני עוצמת עיניים ונותנת לגוף שלי לעשות בשקט את מה שהוא יודע ללא כל מאמץ, באופן טבעי. הרגליים מתרוממות באויר והראש נח על המים, בלי מזרון, בלי עזרה, לבד. תעלות האוזן מתמלאות במים והרעש נעלם, העולם משתתק, נותר רק רחש המים. המחשבות נרגעות, השמש מחממת מלמעלה, קסם. 

פעם רציתי להיות המכשפות והנה עברו 30 שנה ונותרתי המכשפה הזו שצפה בכנרת.

קסם.

אני לא אפסיק לרצות אני לא אפסיק לרצות אני לא אכנע לרעיון הזה שאי אפשר כי אי אפשר ואי אפשר

זה עניין של השרדות.

לגעגועים שלי אין גבול, הם לא נגמרים.

אני מתגעגעת לחברה שלי, אני מתגעגעת להוא שפעם אהב אותי, אני מתגעגעת הביתה, אני מתגעגעת לכנרת, אני מתגעגעת לברלין, אני מתגעגעת לזמן ההוא שלא ידעתי אמת עצובה. אני מתגעגעת להרגשה הזו שאחרי מין של שעות ואת רוצה לישון ובמקום זה את מאוננת עצמך לדעת כאילו דבק בך שד, אני מתגעגעת לאהבה.

לפעמים אני מתגעגעת לשיר ורצה לשמוע אותו.

אני כזו סליים של רגשות שגעגוע הוא חלק מהגוף הרך שלי.

*הו, ועשו לי טובה, כשתגיעו לפוסט עם הפיפי, אל תכתבו לי עליו אח"כ (אתם יודעים מי אתם ומה אתם כותבים), זה רק פוסט געגועים לאהבה, לא לנוזלים, כדאי להתמקד בעיקר.

אני פוקחת עיניים ערומה במיטה, מזמן לא ישנתי ככ טוב. הוא מביט בי בעיניים מחייכות ובפה שלו, בתוך החיוך שלו, מכווצ'צ'ים תחתוני התחרה השחורים שלי. יופי מותק אהוב שלי.

בוא כבר, אני מחכה לך.

אחרי שהזדיינו כל הלילה, נכנסנו להתקלח.

תעשי פיפי, הוא אמר לי, אין לי, עניתי.

כולם עושים פיפי במקלחת, הוא חייך, ואת יודעת שזה הכי כיף ככה.

הוא הניח את כף היד שלו בעדינות בין הרגליים בכוּס שלי ואמר, תעשי, זה בסדר.

ועשיתי. זה באמת היה בסדר.

ככה התאהבתי בו.

מעניין איפה הוא היום.

היא יושבת בתחנה וממתינה לרכבת. היא מקשיבה למוזיקה באוזניות והבדידות עוטפת אותה, אני כניראה אהיה תמיד לבד, היא חושבת. היא יודעת.
הוא עומד לידה, רק היום נחת פה מברלין ובעוד שבוע הוא חוזר הביתה, העיר הזו הולכת ונעשית דומה לכל עיר אחרת, הוא חושב. "את רוצה לאכול איתי?", הוא שואל, היא מביטה בו והמבט הטוב שלו שוקע לתוכה וממלא אותה, רגע של כיווץ ואחריו, "כן, איפה?" "בואי איתי ניסע יחד ברכבת". הם עולים יחד לרכבת, ילד וילדה, איש ואישה. הם יושבים יחד, נוגעים לא נוגעים, היא כל כך מתאמצת לא להחזיק לו את היד, הם מחייכים. "אני מברלין", הוא אומר, "הגעתי לשבוע", "אני מהגליל העליון", היא עונה, "הגעתי ואני לא יכולה יותר לחזור". היא מלטפת לו את הלחי וחושבת, אני השחקנית הכי גרועה בעולם. אחר כך היא קמה ויורדת לבד בתחנה שלה.
במדרגות הנעות הבדידות חוזרת ועוטפת אותה שוב, כמו קליפה של ביצה.

רגע לפני סיום המנוי, לצורך ההסברה שאני יותר מחזה מפואר ועיניים יפות, הנה עוד צד שלי.

אנה בננה פיה מסכנה

נותרה לבדה ללא הגנה

אנה בננה כזו אומללה

לבד שם ביער אין נפש מולה

אנה בננה מוקפת זאבים

מורטת עצבים

לועסת עשבים

הופכת לשלולית ושותה את עצמה טיפ טיפה

אחרי טיפה (וטיפ)

אחרי בכי (מר)

אחרי בשר (מקולקל)

אחרי חלב (חמוץ)

עד שלא נשאר ממנה ביס

אפילו לא לארוחונת קטנה.