לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

How you like me now

לפני 3 שנים. 3 בספטמבר 2020 בשעה 8:46


כשאמא (ככה קראתי לאקסית) הביאה אותי למצב שבו גמרתי ובכיתי.. מזה בכיתי? התפרקתי לרסיסים תוך כדי פרקתי את כל התסכול וכל הכעס על החוויות המיניות השליליות שחוויתי בעבר ומצד שני הצלחתי להנות מהחוויה הזו באותו הרגע במובן הכי מלא שיש.

הייתי מאה אחוז גוף ונפש תחת השליטה שלה
זה זכור לי כמו רגע של אופוריה.. הכל מטושטש..הכל זז לאט ומרחף..


היא ידעה לאן אני רוצה להגיע וידעה איך לקחת אותי לשם
אני לא זוכרת מה היא לחשה לי באוזן
אבל היא שילבה מיניות ודיבור בצורה מושלמת

היא הכי הרימה אותי מהמקום הכי נמוך גרמה לי להרגיש נסיכה פשוט נסיכה

היא ידעה איך להפוך אותי לסמרטוט במילים הכי יפות ומנגד להרים אותי עם המילים הכי "משפילות" כביכול 

אבל היא כמובן לא וויתרה לי.. ואחרי שנרגעתי וחזרתי לעצמי (בערך) חזרתי לריצפה והיית במנטליות מוחלטת של כלבה

כלבה טובה וממושמעת כמו שהיא רוצה שאהיה בשבילה

ובתמורה לזה היא נתנה לי לאונן לה על הרגל כמו שכלבים מיוחמים עושים

מה יותר טוב מזה?😍

 

בייבי 3>

לפני 3 שנים. 2 בספטמבר 2020 בשעה 13:27

אני מתגעגעת לכאב

אני חושבת שכמעט חצי שנה לא חוויתי כאב של תשוקה
אבל חוויתי סוגים אחרים של כאב
את חלקם בחרתי וחלקם נכפו עלי

הרבה זמן שלא הייתי חפץ בידיים של אחר.ת
חפץ עם מודעות אבל עדיין חפץ

אני מתגעגעת לחוסר התחשבות במה אני רוצה ומה עושה לי טוב
לדריכה על האגו והגבולות והשימוש בי נטו בשביל ההנאה הפרטית שלהם

אני חושבת שאני יכולה להיות בובת מין נהדרת
ואולי קצת יותר כי גם יש לי דופק, צליל וחום גוף
או נשימות שאפשר לעצור אם תרצו

למרות שאם הייתי מוצעת בחנות מין
אני חושבת שלא הייתי קונה

כי האריזה אולי יפה ושימושית
אבל המוצר פגום ואי אפשר לפספס
מבט אחד לתוך העיניים ויראו את הסדקים.. את השיברון ואת החלל הריק

אני כמו צנצנת שיש בה מטבע אחד
כמה רעש היא עושה? המון..
אבל כמה יש בה בפנים באמת?!
לא הרבה
לא משהו שהולכים איתו למכולת.. או לחופה

ונחזור לכאב 

אני מתגעגעת לקום בבקרים עם סימנים סגולים על הגוף
להתיישב במשרד והגל כאב שיעבור לי מהטוסיק למוח יזכיר לי את מאורעות אמש אם לא לפני כן (תלוי כמה הכעסתי אותה)

וזה לא שאני לא נהנת מסקס חושני מלטף כזה שמעצים ומרים מחבק ועוטף
אני כן, מאוד.

אבל תמיד בסוף אני אבקש
ואולי גם אדרוש להפוך לכלי
רק ככה אני מצליחה להגיע לסיפוק אמיתי
לשחרור אמיתי

אבל איתה הכאב היה חיובי הוא היה מעצים ומעורר כזה שאחריו הרגשתי חייה ושלמה
שסיפקתי אותה ואותי
למרות שהיו לה גבולות שונים משלי.. היא לא אהבה לראות אותי מדממת
היא גם לא הצליחה להכיל את כמה שזה עושה לי טוב לראות את השילוב האדום על העור הלבן
אבל היא זו היא והיא נתנה לי את כל הטוב שלה
וזה היה מספיק

מאז שהיא הלכה נשארתי עם כאב אחר
מעורר כשצריך אבל אולי לא מהסיבות הנכונות
והסימנים שהוא משאיר
חלק יגידו שהם יפים וחלק יגידו שהם לא כי למה לפגוע בעור כזה צעיר?
לי זה לא משנה..
אני אוהבת אותם
אני מחזירה לעצמי בעלות על הגוף שאני חייה בו בזכותם
אז שיהיו
מקווה שאהוביי יאהבו אותם כמוני

SEE YOU..

לפני 3 שנים. 2 בספטמבר 2020 בשעה 9:07

הרבה ביקשו ממני לפרסם כתיבה
והרבה זמן גם חשבתי על מה אכתוב ובמה ארצה לשתף
על רגעים שמחים? עצובים? כאלו שהגדירו אותי? כאלו שעוד מלווים אותי או כאלו שבכלל בחרתי לשכוח עם השנים..?

והאמת? אני לא יודעת איך זה יגמר
הבלוג הזה.. החיים עצמם
אם מחר או מחרתיים עוד אהיה כאן
לפעמים אני מרגישה שיש מלא משמעות לזמן שבו אני נושמת
לפעמים אני מרגישה כאילו כל דקה היא בזבוז משאבים ואנרגיה

וזה לא שאני חייה המון שנים - 19.9 שנים שהגוף הזה חיי.. נושם לפי ההערכות 20,000 נשימות ביום
קצת בזבוז כשחושבים על זה לעומק לא?
כמה אוויר הלך על לא כלום.
לעומת זאת הנשמה שלי נושמת לעיתים רחוקות.. היא למדה לאגור אוויר לטווח ארוך כי היא למדה שלא תמיד היא תקבל את האוויר שהיא זקוקה לו כי אני דואגת לאחסן אותה טוב טוב כדי שלא יפגעו בה שוב.

נולדתי בכורה לשני הורים דתיים הם ציפו לגאווה למישהי שאולי תמשיך את דרכם התורנית
הערכית והחברתית אולי כזו שתשמש דוגמא לאחותה ואחיה הקטנים..
אבל אפשר להגיד שהם לא קיבלו בדיוק את מה שרצו לפחות לא מה שהרגשתי שהם רוצים
את המילה "אכזבה" שמעתי פעמיים בחיים מאבא שלי
אמא שמרה על איפוק.. אבל אני בטוחה שגם היא לא מרוצה ממני הרבה פעמים

לרוב המילה הזו כואבת יותר מקליע או מסכין שחותכת את העור אבל אני משתדלת להדחיק אותה 

ואני לא בנאדם דיכאוני בהוויה שלי, בכלל לא.
לפעמים אני שמחה לפעמים אני מרגישה מלאת הערכה לחיים ולעולם
פשוט.. זה לא קורה מספיק

לפני 4 שנים (בקירוב) התחלתי לחיות את חיי בצורה שבה אני רואה לנכון
בהתחלה זה היה קשה כמו ללדת כמעט (אני חושבת) יצרתי דמות חדשה אבל לא באמת
אני אותה ילדה שעברה את אותן הדברים בילדותה
ויש כאלו שיגידו שזה מוקדם
שאני עוד באמת צעירה וזה נכון 
אבל חשוב להבין שאין לי הרבה זיכרונות ילדות
הרבה חורים שחורים יש שם 
רוב הפלאשבקים הגיעו אחרי שסיימתי יסודי
זה היה כמו שידור חוזר לתוכניות שלא רציתי לראות מלכתחילה.. לא כיף.

אז התחלתי ליצור את עצמי מחדש
סביב אותם פלאשבקים כי הם הבסיס למי שהייתי בילדות
לטוב ולרע אני מי שאני היום
ואני לא חושבת שאשתנה עוד הרבה 

אני אוכל להמשיך לחפור עוד הרבה
ויצאתי קצת מבולגנת 

אז עד לפעם הבאה..

אוהבת (כמעט) את כולכם,

בייבי 3>