לפני 4 שנים. 6 ביולי 2020 בשעה 9:43
המקום שלהם .
המקום שלהם הוא תמיד מתחת לרגלי ולא אחרת .
כשזה קורה אני תמיד נוהגת לוודא שהם עושים זאת בשלמות . מרצון גמור לשרת את הדומינה .
קבלה והבנה שאני הגברת .
המילה הראשונה והאחרונה שלי .
אני לא מקבלת דבר מלבד את רצוני וקיום גחמותי .
רק החזק שורד מבחינתי .
יש לי 3 מי צריך יותר שאת אני .
לפעמים אני תוהה .
גם קצת נשברת מהמחשבה.
שאני צריכה להיות חזקה למולם תמיד .
להראות שליטה מלאה תמיד .
גם עם עברתי יום שחור .
להם אסור לדעת על זה .
הייתי בת 13 שזה קרה .ש7 בני מיעוטים לקחו לי את הנשמה בלי לבקש רשות פשוט הפשיטו פצעו ולקחו .
אני זוכרת את הסשן הראשון כדומינה אחרי שנים .
הוא היה לעוצמתי ביותר בעיני .
הסאב שלי שעד היום איתי סאב א' היה שם.
חיכה לי בחדר עם פנים לריצפה .
ידיים מאחורי לגב על הבירכיים .(כןןן שם מקומוו)
אני זוכרת איך ניצמדתי אליו כמעט עד הסוף ומבלי לגעת בו שיגעתי אותו הוצאתי ממנו טירווףף הוא התחנן למגע .
מה שקיבל במשך דקות זה את ההאחזות בקול שלי
הנשימות שלי .
חום הגוף שלי .
אחרי דקות היד שלי התקרבה לאיבר המין שלו .
שפשפה אותו כ4 פעמים במרץ ועצרה .
ככל שהשוט שלי נוגע בכל פיסת עור שלו משהו בי הופך
להיות שלם
הסשן ממשיך . וככל שהוא ממשיך כך אני מתרפאת .
מתרפאת מהצלקת זו שכשאני מסתכלת ממש טוב אני יכולה עדיין לראות שקיימת בתוכי .
איש לא יודע מלבדי .
תפקידי לישמור על איזון להיות יציבה ו דומיננתית .
אני לעולם לא אפול .