לפעמים אני מרגישה צורך להגיד ״לא״
גם כשאני יודעת שמתישהו זה יהפוך ל״כן״
ברגעים שבהם אני מתחילה להתבלבל ולהילחם נגד עצמי אני צריכה פשוט להגן
לא תמיד ההגנה שלי מוצדקת ולפעמים היא אפילו מאכזבת אחרים
אבל בתכלאס מה שהכי קשה זה שההגנה הזאת מאכזבת אותי
אולי זה הרצון לברוח מול ההתעקשות שמספיק עם הבריחות
ואז ברגע כזה יש ״לא״
למרות שאני יודעת שעוד מעט זה יהיה ״כן״ וה״כן״ יהיה מלא בגאווה
ולמרות שאני הכי רוצה שיהיו גאים בי אני גם הכי רוצה להיות גאה בעצמי
ולעיתים ה״לא״ הזה גורם לי גאווה
גאווה שמסתירה את האכזבה ומכסה על הפחדים אבל היא עדיין גאווה
היא בטוח לא גאווה כמו להגיד ״כן״ ולהצליח אבל היא גאווה קטנה שלי מול עצמי ושלי מול הפחדים שלי
לפעמים נדמה לי שזה סתם הרצון שלי להרגיש מוגנת ובטוחה
קודם כל בעצמי
ואני יודעת שלמרות שאני אולי מתקדמת לאט אני עושה צעדים גדולים
וזה כמו צעדים ראשונים של תינוק לא?
אני מתקדמת צעד צעד וכל צעד בשבילי הוא משמעותי, לפעמים אני מועדת, זה כמעט בלתי נמנע...
אבל איזה תענוג זה וכמה גאווה (בעיקר עצמית) זה לראות אותי מועדת וקמה וממשיכה לצעוד ולא מוותרת, לא מוותרת לעצמי ולא מוותרת על עצמי.
לא בורחת ממך והכי חשוב לא בורחת מעצמי (כמעט).