אף פעם לא אהבתי ימי הולדת. תשומת הלב המאולצת, הברכות האהובות מאנשים שלא דיברתי איתם שנים והחיפוש העיקש של איך לחגוג עם מי ואיפה מוציא ממני את הכוחות. אבל בחיים לא הרגשתי רגשות כל כך מעורבים בחודש יום ההולדת, תמיד לקחתי את זה בקלילות ואף פעם לא עשיתי סיפור גדול מציון היום בו נולדתי.
נולדתי ארבעה ימים לפני יום ההולדת של אימי. הריון ראשון לילדה בת 17 במדינה שכמה שנים קודם לכן הייתה חלק מברית המועצות. הרופאים הפחידו ואיימו שאצא נכה, שלא אלך ולא אדבר, אסרו על אימי לקבל מתנות ללידה החל ממאכלים ועד מוצרים לתינוקת החדשה.
לפעמים הייתי רוצה לפגוש את הרופאים החכמים של אותה התקופה ולכשכש בפלאג זנב היפה שלי בפרצוף שלהם, ובכל זאת... כמעט ברית המועצות.
בעוד כמה ימים אחגוג יום הולדת, 24 אביבים (ליטרלי) והדבר היחיד שאני רוצה זה קצת להיעלם. תחושת הלבד בשבועות האחרונים מעבירה אותי רכבת הרים רגשית ויום ההולדת המתקרב לא מקל על כך.
רציתי לשנות תאריך לידה רציתי למחות נגד אזכור יום ההולדת שלי ואז אמרתי שאני מזמן לא עושה סיפור מימי הולדת, אז למה בעצם. מחאות זה ממש לא הקטע שלי.
