אין אף אחד בשבילי.... לא באמת.
בכל נקודת זמן בחיים שלי הייתי שם בשביל עצמי, בנקודות הכי נמוכות הייתי אני זאת שמרימה את עצמי מאפס ובנקודות הכי גבוהות הייתי אני זאת שדואגת לנחיתה במקום יציב ובטוח.
המקום היציב והבטוח אף פעם לא היו האנשים סביבי, מעולם לא הרגשתי שיש אדם שאני יכולה להניח בו את כולי.
המקום הבטוח שלי תמיד היה זה שאני יצרתי לעצמי, דירה נחמדה לגור בה, חדר נעים לישון בו, פינת קריאה שקטה להעביר בה את הזמן או תמונות מלאות אהבה על קירות לבנים. תמיד אני זאת שמחזיקה את עצמי. כן. פגשתי אנשים שאני יכולה להניח את ראשי על שקע כתפם, את האנשים האלה אני יכולה למנות על כף יד אחת וגם איתם....
יש משהו מתעתע בלתת אמון במישהו בעולם הזה. בכל הבדסם הזה אני מתכוונת. מצד אחד אני יכולה לסמוך על אדם שלא יפגע בי בזמן סשן או יעשה משהו נגד רצוני (אחרת לא אכנס איתו למצב כזה בכלל) ומצד שני אני לא סומכת שהוא ישאר שם דקה אחת אחרי שזה יגמר.
עד עכשיו לא הוכח לי אחרת.
לפעמים נדמה לי שזה מה שמונע ממני ליפול ולשקוע לתהום של בדידות. הידיעה שאם אני לא אוציא את עצמי מזה אף אחד אחר לא יוציא אותי מזה.
אני מאמינה גדולה באמירה שאדם שלא רוצה לעזור לעצמו שום עזרה מבחוץ לא באמת תעזור לו. אולי בגלל זה ככה אני, מרימה את עצמי כל פעם מחדש, מפקפקת בכל מי שמנסה להושיט יד וסומכת רק על המעטים שהוכיחו מעל כל ספק שיהיו שם גם כשאני לא ארצה להיות.
יש רגעים שאני מוכרחה שמישהו יחזיק אותי.
יש פעמים שאני זועקת! מנפנפת עם הידיים וצועקת בלי קול ״תהיה פה רגע בשבילי״.
הרגעים האלה חולפים כלא היו.
אולי אני לא יודעת להרגיש ברמות כאלה שעושות לסמוך על אדם, אולי אני זאת שאי אפשר לסמוך עליה, אני תוהה האם אני סומכת על עצמי.