ולרגע בלילה כששכבנו מחובקים היה לי כל כך טוב שרציתי לבכות, החזקתי את הדמעות ופחד לא מוסבר התגנב לי לחזה.
הרגשתי בדיוק במקום ובזמן שבו אני צריכה להיות וזה כל כך מוזר ולא הגיוני, הרי מה שונה כאן כרגע מכל מקום וכל אחד שהייתי איתו עד היום.
יש דברים שאין לי תשובה עליהם וזה, זה משהו שהתשובה אליו כל כך רחוקה ממני שחוסר הוודאות הזאת היא מה שכל כך מפחיד אותי.
כל התחושות האלה גורמות לי לרצות לברוח, גורמות לי לתהות עד כמה באמת מגיע לי להרגיש כל כך הרבה בטחון, גורמות לי לשאול מתי הכל יחרב, מתי זה יגמר ולמה.
כל המחשבות האלה מחשיכות אותי ואני אישה של אור ולא משנה כמו חושך ינסה להשתלט על כל מה שאני חווה, תמיד אמצא איזו קרן אור שתוכיח לי שיש כל כך הרבה טוב והוא מגיע לי.
רציתי לחרב הכל, לקחת את הדברים שלי וללכת אבל לא יכולתי לוותר על רגע כל כך טוב ובטוח ונשארתי. רציתי לברוח מהכל ואמרתי לה, לתאומה הזאת שלי שאני לא רוצה בזה יותר אבל בפועל אני לא מצליחה לזרוק משהו טוב לפח אני מאלה ששומרים רגעים של אושר.
אני יודעת שהפחד הוא לא מה שמניע אותי, הפחד הוא לא זה שלפיו אני בוחרת ללכת או ממנו אני רוצה להימנע. ונכון לעכשיו טוב לי והטוב הזה הוא משהו להיאחז בו וגם אם יגמר או כשיגמר הוא משהו להיזכר בו ואולי משהו לשאוף אליו אחר כך.
למה אני כזאת דרמה קווין?
