סתם כזאת פריקה מבולגנת

ואם מדברים על כאב

איפה זה בדיוק נוגע בנו

לאחרונה אני מצליחה להתמודד עם הכאב, זה מלווה בהמון כאבים פיזיים והמון דמעות כואבות של הלב.

לפחות עכשיו אני מצליחה לומר משהו בקול. או בכתב. 

גם זה משהו. 

מתעורר בי רצון לחזור לכתוב, לא יודעת על מה בדיוק אבל פתאום אותיות שחורות קורצות לי על המקדלת. 

ואולי הגיע הזמן.

לתת לה יד וחיבוק, לשחרר בעדינות אבל לא להפסיק לאחוז לעולם. אולי הגיע הזמן להמשיך במסע שלי כאן בעולם. 

שלי תמיד תהיה איתי, בכל נקודת ציון ובכל התחלה חדשה, היא תמיד תחזיק לי את היד ותלחש לי באוזן ״יאן, אני אוהבת אותך״…

נשבעת שאני שומעת אותה. 

אני אוהבת אותך שלי