לאחרונה אני מרגישה ריקנות, לא יודעת מאיפה זה בא לי ומה בדיוק אני מחפשת למלא.
זה יוצר אצלי המון תסכול וחוסר ריצוי, אתה מצדך סופג הכל ומנסה להחזיק אותי מעל המים.
מרגישה שהחיים שלי עומדים במקומם, העבודה לא מספקת אותי ואני שוב נכנסת ללופ של לקום בבוקר, להמיס את המוח שלי כמה שעות ולחזור לבית לרפייה מוחלטת וחסרת כל תוכן.
חסרה לי הפינה שלי, התחביב הזה שממלא אותי ולא קשור לאנשים סביבי. הפסקתי לאפות, גם הספרים כבר לא מושכים אותי כמו פעם. את רוב הימים שלי אני מסיימת מעושנת מול הטלויזיה.
בגלל התסכול המצטבר אני פורקת הכל עליך, חוסר שביעות רצון מעצמי הופך לבכי ועצבים וכעס עליך גם כשאתה לחלוטין לא קשור לזה.
מרגישה לא ראויה, טיפשה, סתמית, ריקה מתוכן, מרגישה שאין לי מה לתרום לך ושאני סתם מחזיקה את שנינו במקום.
אני רואה כמה אתה משתדל, עובד על הדברים הלא מושלמים שיש בכל אחד מאיתנו, צומח וגדל ומתגבש עבורי ואני… אני תקועה באיזה מרתף חשוך של הנפש, נאחזת בפיסות של אור.
חשבתי לפנות לעזרה מקצועית, אולי כזאת שתסדר לי קצת את הראש, מישהו שיעזור לי למצוא את הדרך לפרוק, מישהי שתלמד אותי איך שוב לתקשר. בלי לספוג את הכאב, בלי לבכות, בלי ללכת לאיבוד במחשבות.
צריכה לחזור לסמוך על עצמי, להאמין שאני יכולה לשלוט בחיי שאני היחידה שמשנה…. כבר תקופה ארוכה שאני במקום האחרון, ככה אני גם ממקמת את עצמי מול אחרים, לא נותנת להם לדאוג, לא מאפשרת להם לתת עזרה.
צריכה איזו הכוונה.
ובכנות אני לא רוצה שאתה תקח אחריות על מה שלא שלך, שתלקה את עצמך, תכעס ותתעצבן. לא רוצה שתרגיש לא מספיק או יותר מדי. רוצה שתדע כמה אתה חשוב לי וכמה אתה שומר עלי. רוצה שתהיי לי את היכולת להראות לך מלא אהבה.
תסכול של בוקר…