זה כמו לפתוח תיבת פנדורה אבל הראש דורש להוציא הכל החוצה.
ואם אני נזכרת בתחילת הקשר איתו אני מבינה שאחת התחושות שליוותה אותי בכל פעם שנפגשנו זה פחד.
פחד נוראי!
לא כזה שמעורר ציפיה אלא כזה שמצווה עלי לברוח.
אולי זה בגלל שאני צריכה סכנה, ואז באותה תקופה הייתי אבודה וקצת ניסיתי לשלוט ב״רע״ שקורה לי.
אני זוכרת שכשהתחלנו לדבר עברו לי בגוף שלל תחושות ואף אחת מהן לא הייתה חיובית או טובה.
ואני לא יודעת אם הוא רצה לפגוע בי מההתחלה או שזה פשוט חלק ממנו אבל הפעם האחרונה שאני זוכרת שנפגשנו אצלו הייתה שונה מכל אותן פעמים שלפני.
אולי בגלל שהוא היה שיכור, אולי בגלל שידע שלא יצליח להחזיק בי עוד הרבה זמן. באותו לילה הוא שחרר עלי את כל התסכול שבעולם, הכאיב לי ופצע אותי ופגע בי כל כך.
אולי הוא בכלל ניסה להבריח אותי ואין לאף אחד מאיתנו ספק לגבי אחוזי ההצלחה בסיפור הזה. יותר מהכל כאב לי לגלות ולדעת שהייתה שם אהבה?! לפחות ככה הוא ראה את זה.
מבחינתי לא הייתה ברירה, נתתי לו שלל הזדמנויות ואפשרויות בחירה, ניסיתי לעזור לו לפרוק, ניסיתי לספוג ולספוג ולספוג.
ואלוהים יודע בכמה פעמים אמרתי ״לא״ בכמה מהפעמים צעקתי ״לא״, אין לי ספק שכל השכונה שמעה אותי צורחת שם ועדיין חזרתי אליו כל פעם מחדש. הייתי כמעט שבויה.
הוא השאיר בי צלקות, חלקן עמוקות יותר וחלקן פחות, את חלקן אפשר לראות על הגוף וחלקן לנצח ישארו לי עמוק בתוך הזכרון.
אם הייתי כזאת או אחרת הייתי אולי מתנחמת שאחרי כל זה הוא התאהב ונשבר לו הלב, יש לילות שלמים שעלי הוא חושב. לא פעם ראה אותי איתך ומיהר לומר כמה שאני טועה, לא פעם שלח לי פתאום הודעה וחשב שאקפוץ איתו שוב למיטה.
למרות הציניות והכאב המייסר שלו ראיתי גם דאגה ואכפתיות, ראיתי שהוא רוצה שיהיה לי טוב יותר, ראיתי שהוא יודע שהוא לא יכול לספק אותי, לתת לי מה שאני צריכה.
אולי בגלל זה הוא פגע בי בכזאת צורה, ובכל אופן מעט הזכרונות שצצים לי ממנו מזכירים לי למה אני כבר לא שם.
בכל אופן, אני לא אדם נקמני ומשום מה נדמה לי שהוא מלקה את עצמו ולא רק על זה.
לכל השאר הייתי אומרת… תזהרו
יש לא מעט נפשות אבודות כאן, ובכלל. חלק עלולות להיות פוגעניות במיוחד.
