הכל מבעבע בי, כבר כמעט חודש שאני כבויה...
המוח מסרב לתפקד והלב כואב, כואב.
אין מילים שיצליחו לבטא את שאני מרגישה רק חיבוק שלך שמרגיע, שמחזיר בטחון.
מה יהיה הלאה? איך נמשיך להתקדם?
וכל מה שאני רוצה כרגע זה להצמיח בי את הצאצא שלנו,
אז התחלתי להתקדם עם הגיור.... בתקווה שעד החתונה כבר אהיה בהריון.
באמונה שנצליח להתגבר על כל מה שקורה, נצליח להחזיק בחיבוקים.
בהחלטה שאנחנו ממשיכים לחיות ומנסים להחיות כל רגע.
צפיתי בכל הזוועות ועדיין מרבית היום אני אדישה, רק בבקרים קשה לי.
מתעוררת בדמעות, כל הדרך לעבודה בכל יום מלוות בצמרמורות, השתנקויות ופחד לא מוסבר.
בכל ערב אחרי שעות העבודה אני נופלת לרגיעה עם פייסל כשהראש מנותק והלב מתחבא אי שם מאחור.
פתאום הכל כל כך חסר משמעות, העבודה שלי שכל כך התרגשתי לקראתה וכל כך רציתי להצליח בה פתאום מרגישה לי כל כך מיותרת.
אני מרגישה מיותרת.
אתמול בבוקר כאב לי הצוואר וראיתי בזה הזדמנות להישאר לעבוד מהבית, בזמן שאני עובדת מצליחה להרגיש הקלה שלא קיימת בהגעה פיזית לתל אביב.
אצלנו שקט יותר, בטוח יותר, מוכר יותר.
בתל אביב מרגישה מנותקת, למרות שאזקעות יש פה בטוח יותר מאצלנו.
עדיין, איכשהו כל בוקר כשאני נוסעת לעבודה הלב מחסיר פעימה, מחשבות על פיטורים או חל"ת עוטפות אותי בכל בוקר.
והרי מה יש לי להתלונן, לא איבדתי אף אדם קרוב.
היקרים לי מכל מוגנים ובטוחים.
אני גרה רחוק מהתופת כך שאפילו אזעקות היו לנו בקושי ארבע פעמים.
יש כל כך הרבה אנשים כרגע מובטלים, בחל"ת, כאלה שלא יודעים מה יהיה איתם הלאה ועל מה אני מתלוננת? על זה שהחברה שבה אני עובדת מנסה להשאיר אותנו עובדים ככל הניתן? על מה אני מתלוננת? על היכולת לנהל שגרת מלחמה כלשהי?
ואני בן אדם של שגרה אבל משהו בי מסרב לחזור אליה, משהו בי רוצה לשקוע בתהום הנשייה.
ולחשוב ששנתיים אחורה הייתי נגדת בקבע, הנגדת הכי פצפיסטית בעולם אבל נגדת.
טרם קראות לי למילואים... ואולי זה בכלל מה שמשפיע עלי כך, אולי אני צריכה להתגייס?!
רוצה להיות רק עטופה, בחום ואהבה, בבטחון והרתעה.
