הכלוב שואל אותי אם ארצה לערוך טיוטה מלפני ארבעה חודשים ואני מגחכת כי זאת כבר תקופה ארוכה-מאוד שאני לא מצליחה לכתוב ולשחרר כמו שצריך, כמו שהייתי רוצה.
ואף עלתה בי מחשבה לפתוח פרופיל נוסף, כזה אנונימי… אחד באמת שאוכל לפרוק בו את שעל ליבי מבלי לפחד לפגוע באף אחד בדרך. משום מה זה מרגיש כמו בגידה.
ואם כבר מדברים גלויות (שבדיוק מתנגן לי באוזניה) אז הבלוג פה היה בשבילי הרבה מעבר לכתיבה, כזונת תשומי שכמותי אני נהנת להיות חשופה באופן הזה, נהנת לראות כמה קראו או הגיבו.
הפסקתי לכתוב בהדרגה, כשהייתי בקשר עם איזה גבר קטסטרופה והוא מנע ממני לפרסם תמונות פה (בדיעבד לא מתחרטת, רק חבל שמחקתי את רובן) אבל במהלך הקשר גם הרגשתי פחות בנוח לכתוב. אולי כי נפגעתי, פיזית ורגשית ואולי כי זאת היתה הרפתקה פחות מהנה משחשבתי.
כשהכרתי את האריה הצבעוני הייתי כותבת מעט וזה הלך והתמעט ככל שהקשר שלנו נהיה רציני ועמוק. הפסקתי להרגיש צורך לפרוק את הכאב כי היה מעט מאוד ממנו. וגם כשהיה כאב הוא היה שלנו, עודנו שלנו… אני לא יכולה לכפות עליו את החשיפה שלי.
גם כאשר קוקי נפטרה והלב נשבר, הרגשתי שפה לא מספיק בטוח… אולי כי המוות שלה קשור פה לכמה אנשים ובטוח בגלל האיומים שקיבלתי בתקופה ההיא.
הפסקתי לשתף מה אני מרגישה ומה אני עוברת, כל דבר הרגיש פרטי מדי ושלי מדי ובכנות לא מצאתי פה בית.
בחודשים האחרונים עולה בי הצורך יותר ויותר, זה קרה כבר במהלך השנתיים האחרונות אבל היום זה בוער בי שוב ויותר מתמיד. אולי בגלל המלחמה, אולי בגלל החזרה למקום העבודה הקודם שמן הסתם מחזיר אותי גם לתקופה שבה כתבתי יותר והייתי סביב זה.
אולי זה סתם כי רוצה מקום נטרלי נטול שיפוטיות (פחחח)
בכל אופן, אני מנסה לחזור (כמו שכתבתי פה כבר המון) בתקווה ששוב אמצא פה מקום לפרוק. בית פרטי למחשבות והרגשות שלי. אולי לא ממש פרטי אבל מנותק, מהיומיום ומהחיים במציאות.