חדש חדש

אחרי מסע מפרך בן 48 שעות 

סוף סוף ארץ ישראל 

נתקעתי בפולין. כן, אני והגברת וויז (Wizz Air) החלטנו לקחת ברייק.

אין טיסות לארץ, השמיים נעולים — ואני, כמו סאב ממושמע, פשוט מחכה לפקודת שחרור שתיקח אותי כמו מזוכיסט ממושמע לארץ במקום לבלות באירופה.

התחושה? שילוב בין אובדן שליטה מוחלט לבין התחייבות לא מוגדרת

זה רק אני נתון לחסדי הגורל ולגברת שולטת שתפתח אותי או את השמים. לא משנה הסדר... 

אם מישהו שומע על טיסות חילוץ — או דאנג'ן פתוח בוורשה או בקראקוב— דברו איתי.

בינתיים אני משוחרר זמנית וכלוא בו זמנית… אבל רק פיזית 😉

ערב שישי.

היא מזכירה לי בטלפון: "אל תשכח להביא את כל הפרודוקטים לארוחת שישי, ברור?"

"כן, המלכה", עניתי.

טרם כניסת שבת, הנעתי את הרכב ונסעתי לתל אביב.

הכבישים ריקים, המוזיקה רועמת, עידן עמדי מתנגן ומרגיש כאילו הוא יושב לידי.

למצוא חניה בתל אביב? משימה כמעט בלתי אפשרית.

אבל הפעם — מצאתי מקום, חמש דקות מבית המלכה.

התחלתי לבשל.

חיממתי חלות, ערכתי שולחן.

היא מתארגנת בחדר, ואני מסדר את השבת.

קידוש.

מברך על היין, בוצע את החלה.

יושבים לאכול — דגים, בשר, סלטים.

היא מחייכת: "אין ספק שאתה מבשל טוב."

ואז מוסיפה בקריצה: "אבל בוא נראה אם אתה יודע גם... דברים אחרים."

כשאני על ארבע, והיא מטיילת עליי בידיים רכות ובטוחות —

פתאום הבנתי למה כל השבוע אני סופר את הימים עד שישי.

היא חייכה אליי בזווית הפה, הבעת ניצחון על פניה.

"יפה מאוד, עבד שלי. עכשיו תראה שאתה לא רק טבח טוב — אלא גם תלמיד ממושמע."

התיישבה על הכורסה, שלבה רגל על רגל.

היא שלחה אליי מבט שקט אבל חד, כזה שלא משאיר מקום לשאלות.

בלי מילים, ניגשתי אל רגליה.

הנחתי את שפתיי בעדינות על גב כף רגלה, ליקוק איטי, טקסי כמעט, כאילו אני מברך אותה בלי מלים.

הריח שלה, החום שלה, התחושה של השליטה שלה – כל אלה עטפו אותי ברוך ותקיפות בעת ובעונה אחת.

היא נשענה לאחור, רגועה ושלווה, כמו מלכה אמיתית בערב שבת.

"כל הכבוד, אתה לומד מהר," היא לחשה.

"עכשיו תמשיך. השבת רק התחילה."

באתי לבדוק אם יש שבת בתל אביב 😉

יזכור את חייליו אשר מתים בליבם.  

שלוקחים כדורים כדי שיוכלו לחייך – למצלמה, לשכן, לאישה.  

כדי שיוכלו ללכת לעבודה, לתפקד כמו כולם.

יזכור את אלו המתהלכים כבני אדם,  

אך נפשם פצועה, מצולקת.  

את אלו הסובלים בדממה,  

המתעוררים בבעתה בלילות,  

החיים בין פלאשבק לצעקה.  

את אלו שמבקשים את נפשם למות – בשקט.

יזכור.

מהרגעים האלה שאני מרגיש שנגמרו בי הכוחות

והיום הוא לא היום שלי.

הראש כואב

הלב דואב 

הפקקים עושים לך בדווקא

ואני מרגיש כמו כלב עזוב

תנו לי אהבה 💘

בדקתי 

אין שם