פרספקטיבה

אושר היא מילה גדולה, ואין לי ראש למילים גדולות. 

נתחיל בהנאה, בסקרנות, בריגוש, מילים קטנות שמעידות היטב על מה שקורה בפנים כשהמבטים נפגשים. 

אני אוהבת אותם צעירים, לא מדי. וחמודים, לא מדי. ויודעים מה הם רוצים, סגורים על עצמם, או לפחות ככה הם חושבים.

זה לא שאני זקנה. בכל זאת, 44 זה ה-30 החדש, לא? ככה אומרים, מנסים לשווק אותנו כחלק מהעולם החדש. 

אני מספרת על הגיל, כותבת אותו, אבל לא מאמינה. תמיד הייתי ה"ילדה" שבחבורה. 

טייטל שדבק בי עוד בסטאז' בפרקליטות ומלווה אותי עד היום. 

לא משנה שהפכתי לראש צוות, לעמיתה, לשותפה - תמיד הייתי הילדה של כולם. 

כאילו פאק, הילדים שלי אוטוטו מתגייסים אבל זה לא משנה דבר. 

השלמתי עם זה, אבל לא עם הגיל. 

אני חושבת שזו הסיבה שאף פעם לא הפריע לי לצאת עם צעירים ממני, משהו בי עדיין חי את קצב החיים שלהם. 

הקשר עם אודי היה ממש מיוחד. 

הכרתי אותו לפני כמה שנים בתביעה נגד אחד התאגידים. הוא היה כזה מתוק בסשן הראשון, התבלבלו לו המילים עד שהתאפס וביקש דחייה של כל ההליכים. 

הוא בן 37, סנגור מוכשר, לפחות ככה הוא מחשיב את עצמו ואחלה פרטנר לשיחה אחרי יום ארוך של דיונים מתישים. 

אני אוהבת להקשיב לו מדבר, בטוח בעצמו, שופך טיעונים, וברגע אחד של חוסר זהירות אני משחקת לו במחשבות והופ, הוא מאבד את המסקנות. 

אודי הוא מסוג הבחורים שאני אוהבת, ואני יודעת מה אני מחפשת. 

אני זוכרת שנתתי לו להפשיט אותי, אשליה של שליטה הענקתי לו, הוא הרי צריך להרגיש שהוא הגבר במיטה. 

פרם את הכפתורים, הפשיל את המכנס, סובב אותי, ליקק, נגע ונכנס. 

אם תשאלו אותו, הוא לא יזכור איך בדיוק ומתי זה קרה, אבל הוא לא ישכח איך זה הרגיש כשישבתי מעליו, הכוס שלי מעל פניו, מורחת אותו במיצי תאוותי, מסמנת את הטריטוריה שלי. 

נתתי לו לנוח, להתאושש, להרגיש שזה היה רעיון שלו. ובאמת, המייל שביקש שוב לא אחר לבוא. 

הפעם אפילו הצעתי לו להשתמש באחד מהחבלים שהבאתי, שלא אזוז, שיעשה בי כרצונו. 

ואודי, חמוד כזה, זה לא שהוא לא ניסה, אבל כנראה ששנינו ידענו שהוא לא באמת יכול. 

"תשכבי, תני לי את היד, רגע, נפתח..". 

חמוד, אמרתי לכם, אבל הוא לא נולד להוביל. 

"עזוב אודי, בוא נוותר, ננסה משהו אחר". 

הייתי צריכה לצלם את הפנים שלו, כשהראיתי לו מה עוד הבאתי איתי בתיק. 

קשרתי את ידיו לראש המיטה כשהוא בתנוחת כריעה. מסתכל הצידה, רואה אותי דרך המראה. 

שתי רצועות מוצלבות, מכניסה את רגליי ומרימה עד לאגן. מסדרת, מהדקת, מיישרת את הכיוון. מושיטה יד ומכניסה את הדילדו הסגול בדיוק למקום. 

הוא בלע את הלשון, נשבעת. הוא לא הוציא מילה, אבל העיניים שלו אמרו הכל. 

מי שהיה נעמד ליד הדלת, יכול היה לשמוע את דפיקות הלב שלו מבעד לקירות. 

נעמדתי מאחוריו על ברכיי, נשענתי עליו, התחלתי עם האצבעות, בעדינות בעדינות עד שהרגשתי שהוא מוכן. בצעדים איטיים שהפכו למהירים, בקצב קבוע, במפגש שבין האגן שלי לישבן שלו, מסתכלת איך הוא סופג את הזעזוע. 

אודי כרע תחתיי, מקבל אותי לתוכו, מאפשר לעצמו לשחרר כדי להגיע לשיאים חדשים. 

ככה אני אוהבת אותם, בטוחים בעצמם, יודעים מה הם רוצים, עד שהם נתקלים באישה בטוחה בעצמה, יודעת מה היא רוצה, ויודעת באמת מה הם מרגישים. 

לחדור לישבן בתול, לגבר שלא חווה את זה לפני, זו תחושה עוצמתית כל כך שאני לא מצליחה לתאר במילים. 

לזיין גבר, זו פעולה פיזית, אבל הגמירה, הסיפוק, הוא לגמרי נפשי. להרגיש איך בכל חדירה, משהו בי משתחרר לעולם, זו הידיעה שאני נותנת לו להגיע לרמות חדשות של הנאה, לתחושות שמעולם לא דמיין שאפשר לחוות. 

נתתי לו להרגיש חשוב, עזרתי לו לגמור ראשון. חדרתי אליו מאחור עם הירכיים כשעטפתי אותו מקדימה עם הידיים. 

באותו הקצב, עם גירוי תמידי, הרגשתי איך זה נבנה בתוכו. באנחה אדירה הוא גמר, מותש, כאילו נולד מחדש. 

שחררתי לו את הידיים, נשכבתי על הגב, הצמדתי לו את הראש לכוס. 

הוא ליקק בעדינות, כמו שאני אוהבת. כיוונתי אותו לתנועות מעגליות, ללקק היטב גם בפינות. 

הוא מבקש לנשום, אבל לא עכשיו, לא כשאני כל כך צמודה לפניו. 

הוא יודע, כמו ממזר, איך שניה לפני הסוף אני צריכה שייסוג, שלא ייגע, שייתן לי להתכווץ כמו שצריך, ואז... בנגיעה עדינה, עם קצה הלשון, אני מתפרקת עליו. 

אודי נשכב לידי, אני יכולה להריח את הריח שלי נוטף ממנו. אני מניחה את הראש על החזה שלו, משחקת לו בשערות הקצרות, הוא מס דיר נשימה ובקול שקט ובטוח הוא רק אמר "תודה".

זה הדיסוננס הזה שמטריף אותך.הפער הזה בין שני העולמות. 
זה משגע אותך, מטלטל לך את המחשבה, אבל בינינו, זה בדיוק מה שגורם לך את ההנאה. 
אני רגיש ועדין, וזה כלל לא סותר את מה שעוד רגע יקרה, כשהראש ייקח צעד אחורה וייתן ליצר להוביל. 

רגע אחד מפריד בין חיבוק רך ומכיל ובין מגע חזק, קצבי ומהיר.

יד אחד מלטפת את צווארך, האצבעות מלוות את תווי פנייך, בעדינות, באיטיות, סביב שפתייך, נכנסות ויוצאות, בעוד היד השניה חודרת לשפתיים אחרות, רטובות, כמהות, במגע מורגש ונוכח, מכין אותן אל הבאות. 

כף יד חופנת שד, במעגלים, סובבת סביב, מכירה היטב כל קימור, כל קיעור, ממוללת פטמה בתנועות רכות, עד שמגיעה צביטה, או משיכה, כאב חד, שמצית תשוקה. 

ליקוק ארוך ורטוב, כזה שמתחיל מלמעלה, אחרי נשיקה בה החלפנו טעמים, יורד מטה באיטיות, טועם כל נקודה, הופך בבת אחת לנשיכה, למציצה צמודה, להרגיש את טעם לשד חייך, בתוכי פנימה.

דילוגי אצבעות מהירים, נוגעים לא נוגעים, מעל לפטמות, סביב לדגדגן, את יודעת שהן שם, לא מרגישה ממש, אבל משתכרת מהתחושה, ולפתע הלפיתה, אחיזה חזקה שלא משחררת, רוצה להרגיש אותך קרוב, בידיי, בכל הגוף. 

זה יכול להיות כניסה חלקה, גלישה שלי לתוכך, עם מגע מלטף, ידיים נוכחות על פנייך, קבלה רטובה, חלקה, מקבלת, לגוף שנכנס אלייך וברגע זה יתהפך, ולא אשאל, ולא אחכה, לחדור בכח, מהר, לראות את גופך מזדעזע בכל מגע, פולט אנחה קצרה. 

בכל הרגעים האלה, אני עדיין שם - מביט לתוך עינייך, רואה את עינייך נפערות, כמו להבה שניצתת לפתע, נהנית משני העולמות. 
כך, כשסוגרים את הדלת, מתנתקים מהבחוץ, אפשר להרגיש איך שרוצים, בלי מחויבות לאחרים, להקשיב רק לעצמנו, לתת מקום למאוויים וליצרים. 

אל תמהרי, לאט, צעד צעד.הזמן עומד מלכת כשזה רק שנינו. 
אני אוהב לראות את זה קורה, 
להסתכל לך בעיניים, 
להרגיש אותך מתפשטת. 

זה מתחיל בראש, שם זה גם נגמר, 
אבל באמצע, קיים אינסוף שעומד בפני עצמו. 
אל תמהרי, קחי עוד שניה. 
יש משהו מהפנט בצורה בה את פורמת את ההגנות, את הלבוש - הפיזי והנפשי. 

משתפת בחוויה, 
מספרת על שהיה, 
תוך כדי שאת חושפת כתף, ואז את השניה. 
עוצרת לרגע, נושמת, 
מבין שנגעת בנקודה מורכבת, 
זה לוקח עוד שניה עד שהחולצה יורדת. 

אני עומד מולך, נוגע לא נוגע, 
רק שתרגישי את הקרבה, 
תדעי שאת בטוחה. 
נשימה מול נשימה, 
כשאת פותחת את הכפתור, 
מאפשרת למכנס ליפול ארצה, 
מגלה לעולם את חלקך התחתון. 

קרס, ועוד אחד, 
רצועה אחת, ואז את השניה, 
ממוללת בידייך את החזה, 
זה שעוד רגע אגע בו בעצמי, 
מבקשת לעצמך עוד שניה מוסתרת, 
לא חשופה לעיניי כולם. 

אני אוהב להביט בך מתפשטת, 
איך הזמן עומד מלכת. 
לראות איך את מאפשרת לראשך וליבך להסיג הגנות ומסכות, 
להרגיש איך הגוף מתכונן לבאות. 

אני מחייך כשאת עומדת מולי, 
ערומה כמעט לגמרי, 
רק תחתונים מעטרים את ערוותך, 
מישירה מבט, בטוחה בעצמך. 
שקטה ובטוחה, 
חרמנית, מעט מתוחה. 

כשאת מפסקת מעט את רגלייך, 
מראה לי את הפס הכהה שנוצר על רקע האדום הבהיר, 
אני מקבל את ההזמנה,
אני יודע שאת מוכנה, 
ערומה מבגדים, 
חשופה לעוד חוויה. 

מה שמצחיק בתמר זה שהיא תמיד אנטי.לא משנה מה אגיד או מתי או איך - היא תמיד תגיד לא. אחרי כמה רגעים, יש מצב שזה יתחלף בכן, אבל ברירת המחדל היא לא. 

פעם דיברנו על זה, על המנגנון הדפוק הזה שכנראה פיתחה לעצמה לאורך השנים. כדי לא להתאכזב, כדי לא לצפות, כדי לשמור על השקט שלה, על החיים הרגועים והשגרתיים.

"אני לא מחפשת כלום". 
"אני לא מחפשת משהו בגבר". 
"אני לא רוצה קשר".
"אני לא רוצה רומן". 
"אני לא רוצה כלום". 
ככה זה התחיל. דו שיח של חרשים.
אז שאלתי - למה פנית אליי? למה שלחת הודעה? 
והיא ענתה "סתם". 

תמר הייתה אחרת, כי ברגע שהצלחת לא להיבהל מהרעש והצלצולים, כמו קסם, היא הייתה נפתחת. 
זה היה ביום שאחרי, היא החלה פורסת בפניי את המשנה שלה בכל הנוגע לעולם הזה. 
ואני רק הקשבתי. 
היא סיפרה על ההוא שאיים וכמעט פגע בה ובמשפחה, היא סיפרה על ההוא שהבטיח ונעלם רגע לפני - "אתה מבין? איך אני יכולה לסמוך עליכם? אני מביאה לקשר את עצמי, את הלב והראש והרגש והנשמה. ואתם? במקרה הטוב את הזין". 
אז המשכנו לדבר, ותיארתי לה מה אני מביא, או לפחות רוצה להביא, מה אני מחפש ואיך הרצונות שלנו בעצם יכולים להיפגש.

כמובן שתמר אמרה לא. 
היא גם סירבה שנדבר בטלפון. 
לא הסכימה שניפגש לקפה. 
היא גם לא הסכימה שנשלם את החשבון אחרי שלוש שעות של שיחות ארוכות, מתובלות בצחוק ומתח באוויר. 
"צימר? השתגעת? אני לא כזו!" - כן, גם על הסירוב הזה היא לא ויתרה. 
לא סקס. 
לא את התנוחה הזו. 
"אתה לא יורד לי!" היא אמרה, כמעט צעקה. 

מה שמקסים בתמר זו היכולת שלה להגיד תמיד לא. 
מה שעוד יותר יפה, זה הרגע שאחרי, שבו היא אומרת כן. 

כך מצאנו את עצמנו, סגורים מהעולם, פתוחים אחד כלפי השני. 
הגוף שלה, בדיוק כמו הפה - היה אנטי, עד לרגע הנכון שבו החומות קרסו, ההגנות התמוססו והוא רצה, פשוט רצה. 
כשתיארתי לה כמה היא רטובה, היא פשוט חייכה במבוכה. 
נעמדתי על ברכיי מאחוריה, קיפלתי אותה לפניי והיא פשוט פרחה. 
"השחרור הזה, אתה מבין, כשאני מתמסרת לחוויה ולמגע בלי להסתכל בפנים, היה עונג בלתי רגיל. החדירה העמוקה, להרגיש אותך בכל פינה, תענוג אמיתי".

ככה, לאט, בסבלנות, תמר גילתה כמה כיף טמון ב"כן". 

תחושה של ריקנות בגוף, שרק מחכה שתמלאי אותה כרצונך

זה מתחיל בבטן,

עוצר בדרך סביב הלב,

עולה לראש.

ככה במעגלים, אחד מזין את השני, 

עד שאני מרים טלפון, 

או שולח הודעה, 

ואנחנו נפגשים, 

ואת מרגיעה את הרעב שלי, 

משביעה גם את הצורך שלך,

מתדלקים אחד את השני. 

"את יכולה לשבת.
לא, לא כך. 
הורידי את המכנס קודם לכן.
את התחתון את יכולה להשאיר. 
הישעני אחורה, שבי זקוף, הושיטי את ידייך, ככה, בדיוק." 
הורדתי לה את החולצה, אזקתי את ידיה מאחורי גבה. 
הידקתי את רגליה בפישוק לרגלי הכסא והתיישבתי מול נעה. 

ערב לפני, כשקבענו את השעה, רק בקשה אחת הייתה לי ממנה- "רק דבר אחד נעה, תנעלי עקבים, בבקשה". 

כשנכנסה לצימר הקבוע שלנו, כשראתה את הכיסא עומד מול המיטה, כשחשה במזגן המקפיא, היא כנראה כבר חשדה. 
חיבקתי אותה, נישקתי, כבכל פעם. 
לחשתי באזניה דבר מה, יכולתי להרגיש את עיניה נפערות, את פיה מתייבש, את הדופק מאיץ ואת הזרם הדק שזורם כעת אל הנרתיק ומסמן עיגול חלש במרכז התחתונים.

ידיה האזוקות מאחור, רגליה המפושקות המונחות על העקבים לרגליה, גרמו לה לשבת זקוף. 
מול עיני יכולתי לראות את עיגול הרטיבות הולך וגדל, וזה עוד לפני שנגעתי בה בכלל. 
המזגן המקפיא, זה שהיא שונאת כל כך, גרם לעורה להימתח, לפטמותיה לבלוט. חושיה התחדדו, היא הייתה סקרנית, וזה היה נפלא. 

ענדתי גאג לפיה, זה שמשאיר אותו רחב ופתוח. 
יש משהו מגרה בלראות את הריר הנוזל ממנו בזמן שהיא מכילה את איברי בתוכו. 
נכנס ויוצא. 
ללא יכולת שליטה בידיה. 
לא בקצב, לא בכיוון, לא בעומק. 
עצרתי מדי פעם, שתוכל לנשום. אבל היא, רק קרבה שוב, ביקשה עוד, ועוד. 

הרטיבות חצתה את גבולות התחתונים, כל הכסא תחתיה היה לח וזה היה הרגע בו העברתי אותה למיטה. 
הורדתי לה את החזיה וקישטתי את פטמותיה בשני מצבטים, אלה שהיא שונאת כל כך. 
אלה שמהם היא לא יכולה להתעלם או להשלים עם התחושה. 
עגולים, בגווני זהב, מורגשים היטב בכל תזוזה, וגם במצב מנוחה. 
זה שומר אצלה על המתח, לא שיש צורך, אבל תמיד טוב לוודא. 

לא הורדתי לה את התחתונים, שתתבשל במיצים של עצמה. 
אלה שנטפו מהפה על החזה ועל הבטן, אלה שנטפו מהנרתיק עד לרצועות הסנדל והעקב. 
קיפלתי אותה כשהיא רוכנת לפניי, ישבנה מונף מעלה, עטוף בפיסת בד רטובה וסחוטה. 
הסטתי את התחתון הצידה ונכנסתי, בלי לחכות, היא הרי כבר כל כך צריכה אותו בתוכה. 

תחושת המילוי הזו, העיטוף, ההכלה, נותנים לנעה את השקט הזה שהיא מחפשת. 

היא כל הזמן מנסה לבעוט, למרוד, עד שבכמה לחיצות על המקומות הנכונים, הם משלימה עם מה שהיא, מה שהיא צריכה ומחפשת, שם בפנים. 

אני אשב על הכסא,

עם ידיים אזוקות מאחורה, 

עם רגליים קשורות לאחור.

את תתהלכי סביבי,

עם עקב גבוה,

ולבוש שחור. 

תגעי, ותעזבי, 

תרפרפי כך מלמעלה,

תבחני כל תגובה. 

תלחצי, תרפי, 

תצבטי, תמשכי, 

תביטי על הזין שלי עולה ויורד, 

מתקשה ודרוך, 

מגיב לכל מגע, לכל רפרוף. 

תשחקי לי בראש, 

וגם בגוף. 

כשתעצרי מולי, 

תביטי על הכסא, 

תראי איך יורדת לה טיפה ועוד טיפה, 

תחייכי לעצמך, 

כי את יודעת שזה בגללך, 

בשבילך. 

תביאי אותי אל הסף, 

אבל לא מעבר, 

לא עכשיו לפחות, 

אלא רק כשבאמת תרצי בכך. 

אני מנסה להסדיר נשימה אחרי שגמרתי, שוכב מותש על הבטן כשעינת שוכבת מעליי, הגוף שלה מרוח על שלי.

היא נשענת עליי ונושקת לי בעורף, מעבירה בי צמרמורת של עונג מהראש ועד לקצה הרגליים.

היא מתרוממת, נעמדת על ברכיה מאחוריי, שולפת את הסטראפון מתוכי, מנגבת, ונשכבת מחויכת לצידי.