סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

כלבלבת

מחשבות רגשות ופרפראות של נשלטת
לפני שבוע. 24 בנוב׳ 2021, 22:05

ברגעים הכי כואבים שלי איתך בהצלפה הזאת שקיפלה אותי, ברגעים הכי מושפלים שלי כשכולי מרוחה ברוק דמעות וזרע ופניי בוערות מהסטירה האחרונה ברגעים האלה אני מרגישה הכי חזקה.

אני לא יודעת אם מה שאני כותבת מובן למישהו חוץ ממני, זה קצת כאילו החולשה הפיזית מולך הופכת לעוצמה פנימית מטורפת.

זה מרגיש מאוד נכון. 

 

ביום יום עוברות לי מידי פעם תמונות קטועות שלנו מתוך סשנים. רגעים כאלה. בחלקיק השנייה הראשון יש בי מין חולשה כזאת, ואני נושפת החוצה אויר, כי אני לא מצליחה להחזיק הכל בתוכי.

ברגע שאחרי אני מתמלאת תחושת כוח ומתפוצצת על העולם. 

אני אוהבת את מה שאתה עושה לי

אז אני כאן. 

לפני שבועיים. 18 בנוב׳ 2021, 21:09

מה זאת ההרגשה הזאת? 

זה לא כאב. לא. זה מין משהו אחר. 

הידיים שלה בשתיים ועשרה על ההגה, ולמרות הפקק הנוראי, והנהגים שחותכים לנתיב שלה, כלום לא מעצבן אותה. היא קצת חסינה, טוב השמש בכל זאת מסנוורת, היא מורידה את המגן ומחפשת את משקפי השמש, היד נשלחת לכיסא שלידה וממששת, ומבלי להתיק עיניה מהכביש היא פותחת את תא הכפפות.

הוא עמוס במסיכות, ומסמכי רשיונות בנרתיק פלסטיק שקוף, ויש פה דברים שהיא בכלל שכחה - מה עושה אצלה דיסק של קובי אפללו? ולמה יש שם שקית עם קורנפלקס??? 

ואז פתאום נזכרת איך הוא תלש ממנה את המשקפיים, מצמיד את ראשה לחלציו. חולשה מציפה אותה. תמיד כשהיא נזכרת בו לוקח, דורש, שולט, היא נהיית חלושס.  

בחזרה לכביש 4, לפקק בכניסה לעיר, ולשמש המסנוורת.

המשקפיים שלה נותרו על הדש בורד ברכב שלו. 

I bless the rains down in Africa

היא מוצאת את עצמה מזמזמת עם טוטו. 

מהאף האויר נכנס לחלל הפה לגרון ולקנה,  והיא מרגישה את החזה מתרחב, ושום דבר לא עוצר את החמצן מלהיכנס לנאדיות, למלא את הריאות, לשצוף בזרם הדם, איפה שהוא נמצא כבר שנה. 

הקלה, זה מה שהיא מרגישה. 

Its ganna take a lot to drag me away from you

 

 

לפני שבועיים. 17 בנוב׳ 2021, 14:42

בבסיס שלי אני בלגניסטית . החדר שלי בילדות היה מופע אימים של בגדים זרוקים, בובות/מכתביות/גזירות/ספרים/ מכחולים 

כיד הדימיון הטובה. 

הקושי שלי היה לעצור בזמן, להניח את הבגדים בארון ולאסוף את החידודים מיד כשסיימתי. 

ואז כבר היה מאוחר מידי לתקן. 

היום במרומי גיל 45 בלאגן מפחיד אותי . אני חוששת להגיע לאין האונים הזה. כלים בכיור מהלכים עלי אימה, ערימות של כביסה לא מקופלת יכולות לגרום לי לפרוץ בבכי. 

הפחד הוא שלא אצליח להשתלט ואחזור להיות הילדה עם החדר המבולגן שאמא כועסת עליה. 

מאתמול בערב הראש שלי בבלאגן, והחשש הנורא מכל התממש- איבדתי שליטה, ואין לי מושג מאיפה מתחילים לאסוף...

חבל שאין עוזרת לראש, אחת כזאת שמשלמים לה ובמקום חלונות היא מבריקה הגיגים, מסדרת בסדר עולה הרהורים, ומכניסה לארון אסוציאציות תועות. 

מביאה מזור ללב פצוע 

חבל

 

 

 

 

לפני שבועיים. 14 בנוב׳ 2021, 21:35

שתי בלורות ענקיות מחוברות בחוט כל אחת. טבעת מתכתית סביב האצבע שלי ואני מפגישה ביניהן למעלה ולמטה.קליק קלאק
ההתנגשות ביניהן מייצרת צליל חזק ולמרות המכות התכופות שאני חוטפת תוך כדי, אני לא מפסיקה.


כך אנחנו מתקרבים ומתרחקים, שתי בלורות.
אתה תופס אותי בשיער במפתיע, אני עוד באמצע המשפט,קליק
חולה על הרגע הזה המדוייק. בשניות אני הופכת ממישהי לכלום. לשלך. אתה מקרב אותי בכוח ומצמיד לזין- צליל ההתנגשות של הבלורות נבלע בקולות החנוקים שבוקעים ממני. שילוב של הקאה ודרכי נשימה חסומות, יודעת שפני הן מסכת של רוק ודמעות.
ואז הן מתרחקות, אתה מרים את ראשי מרחיק מהזין וסוטר לי.קלאק
סטירה טובה מחייבת מרחק.
בהמשך ידיך שאוחזות בראשי מקרבות ומרחיקות מניעות את פי על איברך הנפלא.
אתה שוב מניף אותי ממך לסטירה,
"זה מצחיק אותך?"
אין לי יכולת באמת לדבר, אדוני, לא תוך כדי. אני בתוך הגל ששוטף, החושים מוצפים ורק טוב לי כל כך.
זה לא צחוק זו הנאה, חיוך של סיפוק, כשטוב לי אני שמחה. אני חושבת שהבנת.
במצבים האלה אתה ואני זה הכי קרוב שאפשר. ואתה בתוכי פיזית ובתוך הלב וברצון ובנשימה.
ולכן המעבר הזה רגע אחרי שגמרת בפה שלי, המרחק שפתאום נפער משאיר אותי נבוכה ומבולבלת


שיא הרגש ואז הבנאליות של כביש 75

 

קליק קלאק

לפני 3 שבועות. 12 בנוב׳ 2021, 17:40

רק להיות לידך, 

באמת, אני לא אוציא מילה. 

אני אשב בשקט ולא אפריע 

רק לנשום אותך קצת

רק להיות שם איתך. 

מבטיחה

 

לפני 3 שבועות. 10 בנוב׳ 2021, 21:25

כשהייתי קטנה ממש קטנה, בת 4, גרנו תקופה בקרית חיים. מכל הדברים שאפשר לזכור, אצלי נחקק השעון בבית של הבליצבלאווים. מיקה ואריק בליצבלאו היו חברים של הוריי ובגלל שנטע ביתם היתה בת גילי ביליתי הרבה בביתם. 

מתרגלת נימוסים והליכות וחוקים שמעולם לא היו נהוגים אצלנו, החוראנים עם האמא המרוקאית. 

אני הסתובבתי רוב היום, למגינת ליבם של סבי וסבתי, בתחתונים, גם מחוץ לבית.

לנטע, לעומתי, היו בגדי חוץ ובגדי בית וכאלו לשינה. בבית שלה לא נעלו נעליים ואסור היה סתם לפתוח מקרר. 

והיה שעון מטוטלת כבד. 

כשהייתי מחכה לנטע שתסיים ארוחת צהריים, ישובה בשקט בסלון על הספה המשובצת, הייתי צופה במטוטלת, עיניי נעות איתה מצד לצד. מבעד לנקישות השעון הקצובות, ורעשי רקיעת המזלג בזכוכית הקשבתי לנשימות שלי, ומשום מה זה הפחיד אותי. 

כך אני מרגישה בימים האלו איתך. כמו מטוטלת כבדה שנעה הלוך חזור. רגע משתוקקת עד בכי ורגע דחויה ומבוהלת. 

אתה כל כך חסר לי, שאין לי מילים בכלל לתאר את הצורך- זה כואב. וכשאני כל כך צריכה לאורך זמן, אני מרגישה מקופחת וקצת נעלבת ואז כועסת , אבל בסוף אני רק צריכה להרגיש אותך מחזיק אותי, כשאי אפשר פיזית אז במילים . 

פשוט תחזיק אותי אדוני. בבקשה, תעצור את המטוטלת, כשמסתכלים יותר מידי זמן מקבלים סחרחורת. ולנשום לבד בלעדיך זה מפחיד.  

לפני 3 שבועות. 8 בנוב׳ 2021, 22:08

אני לא מבקשת אותך לעצמי לזמן בלתי מוגבל. 

אני יודעת את מקומי, 

רק שלאחרונה אני מקבלת גם פחות פירורים 

וקשה לי אדוני 

פשוט קשה לי 

 

**צוחצוח וזבידה 

מלחה ולדידה

בסתכול ל...

בלחבז וזבידה 

שיר ילדות מרוקאי- פרורי לחם וחמאה

 

 

 

 

לפני 3 שבועות. 6 בנוב׳ 2021, 11:41

מצחיקה אותי. 

יש לי חברים כאן. לרוב זה וירטואלי, לעיתים רחוקות מאוד אני יוצאת מהכלוב ונפגשת. 

כי אני משוייכת ( מהגרועות האלה שמאוהבות באדון וחושבות שהוא חצי אלוהים) וכי נדיר שזה אפשרי. ובינינו המסיכות והניקים והאוואטרים שאנחנו מגבשים כאן, הם חלק מהכיף, במציאות אנחנו חוזרים להיות אנשים רגילים, עם בעיות חנייה ותור בבנק ונזילה בברז והשערה הלבנה הזאת שמצאתי אתמול. 

במציאות אני לא בייבי ולא שומעת בכלל מוצארט. 

ורוב השולטים, בחיים, מפחדים מהאישה וזה הרבה פחות אלפא ...

אז כשנשלטת חושבת שאני עושה מהלכים "לקחת" לה שולט, זה גורם לי לחייך. 

מה גם שהיא כנראה צעירה, ולא פונה ישירות, ומעמידה פנים - אני קוראת אותה כמו ספר של הרלן קובן- משעשעת ופשוטה...

 

לפני חודש. 27 באוק׳ 2021, 22:32

שצעקה- לא פייר!!!

ובכתה 

אבל לא עזר לה 

לעולם לא היה איכפת

 

 

 

 

לפני חודש. 25 באוק׳ 2021, 23:18

פחדתי
ממש פחדתי ממך
המבט החום הנוקשה, השקט, האנרגיה שקרנה ממך- עוצמה וכוח מרוסן.

כמו חיה שמריחה סכנה, האמיגדלה ניחשה. לי עוד לא היו מילים.
ההומור הציני, היבש שלך - אף פעם לא ידעתי אם אתה רציני או צוחק. אתה מבין- עוד לא הכרתי. לא ידעתי למה לייחס.


נמשכתי אליך בטירוף, אהבתי את מה שאתה גורם לי להרגיש, המסת אותי מהרגע הראשון, אבל היה בינינו מרחק . וכל כך יראתי ממך.
פחדתי שתכעס, חששתי שתעלם, פחדתי שלא תרצה ופחדתי לפשל- להגיד משהו לא במקום, לקלקל.


בינינו, עמוק בפנים השתמשתי בפחד כתירוץ.
יצרתי חיץ של זרות, שמרתי לעצמי מרחק ביטחון.


בעליה בדרך פרויד, בצהרי היום נהגים עצבנים צפרו, מצפים כנראה לשנות את האור האדום ברמזור החיפאי, שוכחים שגם כשיגיעו לחורב, יתקלו בהמשכו של אותו פקק. בעודי נשענת לאחור בכיסא הנהג, מותחת צואר תפוס משעות של נהיגה ומזייפת להנאתי את בוני טיילור, 
נזכרתי היום בך מחנה את הרכב בפארק, רצף תנועות והרמת אמברקס החלטית,  ובי בוחנת אותך מבעד לשמורות עיני.  כבר לא יכולה לראות אותך כך.

אני מרבה להסתכל עליך, אוהבת לצרוב אותך ברשתית. אוגרת בזיכרון את מראה הידיים המיובלות שלך, שיער החזה הלבן, הריסים השחורות והבליטה הקטנה הזאת בצד הסנטר. משננת לעצמי, לומדת כל פרט, לוקחת צידה לדרך, כדי שאוכל לשחזר רגע לפני השינה, כשאתה כבר לא לידי.
שחררתי את תחושת המרחק והזרות, אתה מופנם בי אדוני והעין שלי רואה אותי בך וחומדת, והלב מתמלא ואני כבר לא מפחדת.