סתומה נצחית בראש צלול

כשאני ממש ממש מתה לאונן ואסור לי, אני משחקת עם הפטמות. בפטמות הוא מרשה לי כמה שאני רוצה. בפעם הראשונה כל כך התלהבתי, נכנסתי מתחת לשמיכה, והתחלתי למשוך אותן, כמו שאני עושה כשאני מאוננת, רק בלי לאונן. ואחרי חצי דקה בערך, הבנתי שלגעת לעצמי בפטמות בלי לגעת לעצמי בכוס, רק מגרה אותי הרבה יותר ורק גורם לי לרצות באופן יותר בהול לאונן ולא להפסיק עד שאשרשר שמונים גמירות רצוף. וככה שכבתי מתחת לשמיכה, מתוסכלת, רטובה וסתומה פי מיליון ממה שאני כבר, והמשכתי. בלי להפסיק. התפתלתי, גנחתי בשקט, כעסתי עליו שהוא הרשה לי וכעסתי על עצמי שאני לא מפסיקה כבר. 

ועוד יותר כעסתי כשהבנתי שכמה שאני רוצה לאונן ולגמור, אני יותר רוצה שהוא לא ירשה לי. יותר מזה, שיתעלל בי ויקרב אותי כמה שיותר לגמירה, כי ככל שהוא יקרב אותי אליה יותר, ככה אני אשתולל יותר כשלא אקבל אותה. זה מתאים בדיוק לסאדיזם שלו; לתת לי קצת כשאני חייבת הרבה. לשים לי את הדבר הטעים על הלשון, ואז להשאיר אותי ככה עם פה פתוח, מריירת, עד שאני אבכה ואתחנן לעוד. עוד שלא יבוא. 

הוא סאדיסט הרבה יותר מדי מתוחכם בשבילי, משאיר לי פירורים על הרצפה לאסוף. ואני אימפולסיבית חסרת תקנה, ולעולם, לעולם לא אסרב לטעימה הקטנה הזאת. אמרתי אימפולסיבית, התכוונתי כמובן לסתומה בלחץ עם מוח ציפור.

וככה בלי טיפת שליטה, עשיתי לעצמי טקס כמעט קבוע, לשחק לעצמי בפטמות לפני השינה ולגנוח גניחות ממש ממש קטנות ופתטיות של ילדה, גניחות שבקושי שומעים, לתוך הכרית. וכל פעם שאני מושכת לעצמי את הפטמות אני מתחרטת שנגעתי כי זה חד משמעית עושה אותי יותר רטובה יותר מתוסכלת ויותר חרמנית והרבה הרבה יותר סתומה, פשוט יצור מטומטם ומרייר שלא חושב, וכל פעם אני לא מצליחה להתאפק ואני עושה את זה בכל זאת, כי הרשות נתונה וזה כל כך מגרה, כל פעם אותה טעות עם הפטמות וכל פעם אותה תוצאה, לשון בחוץ וגניחות קטנות ועיניים גדולות פעורות במבט חלול של בימבו מטומטמת שלא יודעת שום דבר מעבר לעובדה שהיא מרטיבה בטירוף.

לרוב הוא לא מתרגש מהבכי שלי. אפילו די אדיש אליו. זה כנראה בגלל שאני בוכה כל כך הרבה בגללו לידו ובשבילו, שהוא כבר רגיל. וגם ככה הוא חושב שאני תינוקת, אז מה יותר מתבקש מלבכות. 

בכי של תסכול

של השפלה

של לב שנמחץ בתוך האגרוף שלו כל פעם קצת

בכי של קנאה שורפת

בכי של מצוקת געגועים

והבכי הכי הכי פתטי 

בכי של חרמנות אומללה שלא מקבלת מענה.

הבכי הזה מגרד את בלוטות הסאדיזם שלו בנקודה שעושה לו טוב. זה מאוד מנחם לדעת שהבכי שלי נעים לו. זה הכי מנחם כשהוא רואה אותי בוכה כמו תינוקת וקובע נחרצות: או. ככה את יותר יפה.

אני מאמינה לו.

1. אני מאוננת כפייתית ואובססיבית.
2. אני שפוטה של הדגדגן שלי. בסוף הוא הג׳וקר שגובר על השכל ועל הלב ואפילו על תחושות הבטן.
3. הדגדגן שלי דיקטטור ומחליט הכל לבד. אני רוצה לחיות בגוף דמוקרטי שבו יש לי זכויות.
4. אני מכורה לגמירות כאילו החיים שלי תלויים בזה.
5. אני לא רגועה כשאני מרטיבה.
6. כשאני קצת מרגישה דברים למטה, זה מוריד לי אייקיו ואני לא מבינה מה אומרים לי.
7. אני כל הזמן מחפשת להתחכך בדברים.
8. כשאני גומרת אני רק רוצה לגמור עוד ועוד ועוד.
9. הדגדגן שלי גורם לי לרגרסיה לגיל 4 ומונע ממני להתנהג כמו אישה בוגרת.
10. הגיע הזמן שאני אלמד לגמור כמו גדולה, ולא מהחתיכת בשר הזערורית מיותרת ואינפנטילית הזאת, אלא מבפנים, מהחור בפנים.

—-
אין לו כוח וסבלנות לעובדה שאני תמיד כל כך חרמנית וחושבת מהכוס. זה מתיש לדעתו הצודקת, כי צריך להסביר לי כל דבר מאה פעם כי אני לא מבינה כלום.
והוא גם הסביר לי פעם שאני גומרת כמו תינוקת עלובה, מהדגדגן ולא מהבפנים של הכוס. ותמיד כשאני גומרת, ולא משנה כמה הוא יהנה ויעמיד לו לראות אותי גומרת, מתישהו יגיעו העלבון והבוז והוא יסנוט בי שאני פתטית ולא יודעת לגמור כמו אישה אמיתית.
אז התחננתי שהוא יקח לי את האוננות ויחליט בשבילי מתי ואיך לאונן ולגמור כדי לנהל את זה, כי ברור שאני לא מסוגלת. ולמזלי הטוב הוא הסכים. הבעיה היחידה שאני כל חמש דקות מבקשת לאונן וכאמור, אין לו סבלנות אליי. אז זה תמיד לא, ובערך אחת לשבועיים זה כן, ובין לבין אני כל כך חרמנית וכל כך נואשת והוא כל כך משפיל אותי על זה, מה שהופך אותי ליותר חרמנית ויותר נואשת.

והוא משתגע מהגרידיות, מכמה שהצרכים שלי מנהלים אותי, מזה שאני כל כך כפוית טובה וכל כך חייבת וכל כך לא רואה בעיניים וכל כך לא חושבת בהגיון כשאני רטובה, ושכל מה שמעניין אותי זה לאונן ולגמור.
 
ותמיד כשאני כבר ממש רטובה וממש נהיית עוד יותר סתומה מהרגיל, הוא אומר לי, למה שלא נוריד לך כבר את הדגדגן וזהו? זו חתיכת בשר כל כך מיותרת, יהיה לך טוב יותר בלעדיה. בהתחלה הזדעזעתי מהאקט הברברי והאלים והברוטאלי והחולני הזה. אבל איכשהו הוא גרם לזה להשמע ממש הגיוני, והוא גם הבטיח לי שנעשה מסיבה, ושאני אגמור מול כולם, גמירה אחרונה, ושהוא יהיה ממש ממש גאה בי ושאם אני לא אעשה מזה דרמה, הוא גם יתן לי מדבקה. תוך חמש דקות מצאתי את עצמי מריירת על האקט הברברי הזה כל כך חזק, ששלחתי לו רשימת תחנונים וסיבות למה הוא חייב חייב להוריד לי אותו, והוספתי גם בבקשה, ויפה שעה אחת קודם, וישבתי וממש ממש קיוויתי שהוא יאהב את הרשימה ויסכים לעזור לי קצת ולהוריד לי אותו. עניין של שניה וחצי, זה לא סיפור בשבילו.
—
ואיכשהו, אני כזאת בובה על חוט שלו, שבסוף אני תמיד מוצאת את עצמי עוברת במהירות הבזק מ״בבקשה לא״ ל״בבקשה כן״.

הוא ממלא אותי עד אפס מקום ברעל שלו, או כמו שאני מעדיפה לקרוא לזה, בממתקים שלו. ממלא אותי עד אפס מקום. אני כל כולי שוקולדים, סוכריות קופצות, צמר גפן מתוק וקצפת - מסתובבת בעולם בSUGAR RUSH היסטרי. בזכותו יש לי כוח לעשות הכל, להיות כל מה שאבחר, ואני בוחרת, כל פעם מחדש בוחרת, להיות השטיח שעליו הוא מנגב רגליים לפני שהוא נכנס הביתה ומשאיר אותי בחוץ.

גדול עליי בכל כך הרבה מידות, נפשית, פיזית, רגשית, רוחנית, אינטלקטואלית, מנטלית, קוגניטיבית, התנהגותית - גדול עליי כל כך כל כך, הוא מצליח להדחק לתוכי, לפעמים באלימות ברוטאלית, לפעמים בדיפוזיה עדינה, אנרטיבית והרמונית. ככה או ככה, רוב הזמן הוא ממלא את כל כולי.

ואחרי שהוא ממלא אותי, הוא תולה אותי הפוכה וחובט בי כאילו הייתי פיניאטה במסיבת יום הולדת של ילדה שחוגגת ארבעה חורפים בפארק הלאומי ברמת גן. בתמורה, כל מה שאני צריכה לעשות זה להחזיק. לדאוג ששום דבר לא יזל מהצדדים, שלא יקרה מצב שמשהו משפריץ החוצה. התפקיד שלי הוא להחזיק את כל מה שהוא שם בי, לא משנה כמה כבד לי, כמה מלא לי, כמה תיכף מתפוצץ לי - אני חייבת להשאר תלויה ואסופה, שלא יפול ממני שום דבר.

מותר להתנדנד, אסור ליפול.

גם כשהוא אומר לי שאני והשטיח בכניסה לבית שלו זה שמים וארץ - השטיח לא צריך להתחנן שינגבו עליו רגליים, ואני לגמרי כן. או שהשטיח טוב מספיק בשביל שינגבו עליו רגליים, ואני לגמרי לא. גם כשהוא מדגיש בפני שוב ושוב את חסרונותיי הרבים, פנימית וחיצונית. גם כשהוא מסביר לי שהתחת שגידלתי בזמן האחרון, גדול מדי בשביל להכנס בפריים של המצלמה כשאני מאוננת מולו על ארבע - גם את זה הייתי צריכה להחזיק, אבל דווקא את זה, לא הצלחתי.

שברתי את הכלים, אמרתי די, אמרתי ביי.

קרסתי תחת כובד התחת של עצמי, נקרעתי, התפזרתי על הרצפה. אף אחד לא בא לאסוף את הממתקים שנפלו ממני. נשארתי מולו, ערימה של קרעים, ערומה של קרעים, ומיליון ממתקים שנותרו על הרצפה, נמסים וגוססים לאט מדי, בשמש שקרנית מדי, בתוך ניירות צלופן מרשרשים. 

רצוי: שישתין לי בפה.
מצוי: בקושי משתין לכיוון שלי.

רצוי: ללקק לו את התחת.
מצוי: מעניינת לו את התחת.

רצוי: שיתעלל בי עד סוף החיים.
מצוי: קבענו תאריך שבו הוא בועט אותי לעולמים.

רצוי: שיאהב אותי.
מצוי: שונאת אותו.

רצוי: להיות רצויה.
מצוי: אני סתומה מצויה.

״אתה מרשה לי לצפות בזה שוב?״

״כן סתומה. אני מרשה לך״.

--

אני לוחצת פליי ומולי ניצבת דמות מוכרת. היא מחזיקה את הנייד קרוב לפנים, מסתכלת בעיניים גדולות למצלמה ומציגה את עצמה - ״אני סתומה״. חיוך קטן מתעקם על שפתיה וממנו היא מתחילה לרסס שצף דיבור טעון בכדורים של מזוכיזם טהור בניחוח אבקת שריפה של טוטאליות מוחלטת.

השפתיים שלה זזות בבטחון רב, היא מאוד משכנעת, מאוד יודעת מה היא רוצה. היא מדברת למישהי שהיא לא מכירה. מסבירה קצת על עצמה. 

״...אני צריכה שיאהבו אותי, זה מאוד חשוב לי שיאהבו אותי, אני מוכנה ללכת ממש רחוק כדי שיאהבו אותי. זה בכלל לא משנה מי ומה, העיקר שאקבל יחס ותשומת לב, זו גם לא חייבת להיות תשומת לב חיובית, אני סתומה, אני לא מבחינה בין הדברים. אם מישהו מתייחס אליי, משמע הוא אוהב אותי. גם אם הוא דורך לי על הראש. גם אם הוא מתיישב לי על הפנים....״

אחר כך היא מספרת על דברים שהיא אוהבת, דברים שעושים לה נעים. אני מקשיבה לכל מילה, ולא מפסיקה להרטיב.

״אני אוהבת להתחבב על אנשים קודם כל דרך הלשון. אני גם אוהבת כשהפה שלי עסוק, זה יכול להיות בדיבורים אבל עדיף שלא, כי אני סתומה, אז אני מלקקת במקום. אני ממש אוהבת ללקק (: במיוחד תחת. יכולה שעות. אני רק צריכה שיסכימו לי לבוא ערומה ולהוציא לשון, אני ממש שמחה כשנותנים לי לעשות את זה.״

והיא כל כך סתומה. נשמעת ונראית כמו סתומה, מבט חלול לחלוטין. מבט שאומר - אין אף אחד בבית. אין שום דבר במבט שלה, ממש ריק מוחלט. רק ניצוץ קטן בולט וניכר בתוך הריק הזה, ניצוץ שנדלק כשהיא מדברת על ליקוקי תחת. כאילו שזה הדבר הכי מדהים בעולם, כאילו כל תמצית האושר הקיומית טמונה ברגע הזה שהלשון שלה פוגשת תחת. והיא ממשיכה, בשצף בלתי נלאה, לספר על דברים שהיא אוהבת:

״אני גם אוהבת לחטוף. כשאני חוטפת אני בוכה הרבה, אבל זה בסדר, אני ממש צריכה ככה. אני מרגישה מאוד חשובה כשמוציאים עליי תסכול וזעם וסאדיזם, ככה זה, במקום להיעלב ולהתרחק, זה רק גורם לי להתקרב. אמרתי לך שאני סתומה (:״

היא מסיימת בקריאה נרגשת לאישה שהיא לא מכירה. היא לוקחת פאוזה דרמטית כדי לבלוע רוק ומבקשת, ״בבקשה תכאיבי לי״, היא אומרת לה, ״בבקשה תסכימי להכאיב לי. בבקשה תסתכלי על הפרצוף שלי ותראי כמה הוא דורש סטירה - לפחות אחת - רצוי רצף של עשר, חמש עשרה, חמישים״ - היא אומרת ומגישה למצלמה לחיים אדומות מבושה.

---

״אז מה חשבת על הסרטון? מה חשבת כשראית אותך?״ - הוא שואל, ואני נזכרת שהסתומה הזאת היא אני.

זה הסרטון שלו. הוא הסביר לי טוב טוב, שזה הסרטון שלו, ושאני צריכה לבקש רשות לצפות בו. 

כל פעם.

אני כל כך מחוקה בסרטון הזה, כל כך אין אותי, אין לי מושג לאן הלכתי, איפה אפסנתי את המכלול הזה של כל מה שמרכיב אותי והצלחתי להשאיר רק את הסתומה המריירת המזוכיסטית לקקנית התחת. אין לי שמץ של מושג איפה הייתי בסרטון הזה, אין לי מושג איך הפחד לא השתלט עליי כשצילמתי את זה, הרי הייתי בפאניקה מוחלטת. לומר את הדברים בקול רם זה לא כמו לכתוב, ומה שנשפך ממני בהקלדה קוסמית לא עובד באותה הצורה באופן ווקאלי.

אבל מסתבר שכן.

זה מביך אותי לצפות בזה, אני אומרת לו.

״את מביכה ברמות, סתומה ברמות ופתטית ברמות״ הוא אומר לי. ״והסרטון הזה, זו את. זה כל כך את. ואני הסתכלתי עלייך, וראיתי אותך, והקשבתי לך חמש דקות רצוף מדברת ומדברת על כמה את סתומה וכמה את צריכה שיכאיבו לך. תתפללי שהסרטון הזה יעשה את העבודה, תתפללי שהיא תסכים״.

למה זה מרטיב לי להסתכל על עצמי? אני שואלת אותו.

״כי את חתיכת חזירה נרקסיסטית״, הוא נאנח, ״ואת כל כך צריכה שיראו אותך. והסרטון הזה, כל כך מראה אותך״.

---

בלילה לפני השינה אני מצחצחת שיניים, מגרגרת עלבונות שנאלצתי לבלוע במהלך היום. הוא נותן תוקף לכל הסיוטים שלי, מאיר בפרוג׳טורים עוצמתיים את כל מה שלא בסדר אצלי. ובכל זאת משהו בי כל כך מרוצה. כל כך זקוף. כמו פרימה בלרינה שירדה מהבמה אחרי שהאורות כבו, אני מסירה את הפוינט שוז ואת הקוקו המהודק. זה בכלל לא משנה שאני לא בלרינה, יותר דומה לרקדנית פלסטיק בתיבת נגינה שמסתובבת סביב עצמה, שאין לה זכות קיום כשהתיבה סגורה. זה לא משנה. זה גם לא משנה אם היא תסכים להכאיב לי אחרי שתראה את הסרטון. אני ממש מקווה שכן, אבל פתאום זה נראה לי זניח; משהו בי מתמלא אושר חמים מהמחשבה שלרגע הוא פתח את התיבה הזאת, הסתכל עליי קרוב קרוב, נתן לי לרקוד מולו רגע, רגע אחד לפני שסגר בפעם המי יודע כמה את התיבה.

כל האורות כבויים ורק אני במיטה, זורחת. בלרינה מפלסטיק, עם חיוך של סתומה.

כמה הייתי רוצה שיוסיף מילות שייכות לכינויים שהוא מדביק לי.

סתומה שלי,

מטונפת שלי, 

נעל בית שלי,

חזירה שלי,

חור תחת עלוב שלי.

אבל הוא לא מוסיף.

הוא כן מזכיר לי תמיד, טוב טוב, שאני אף פעם לא אהיה שלו.

לפעמים, כמו אבא ממש טוב, הוא מספר לי סיפורים לפני השינה על גברים סאדיסטיים ונשים אמיתיות. הוא מספר לי סיפורים על אהבות ישנות שהזמן עוד לא מחק. על מכות. על אלימות שאפשר ורצוי לקנא בה, על דברים שעשה באחרות לעיני אחרים. הוא לא מחסיר פרטים, הוא מראה לי טוב טוב את כל מה שאף פעם לא יהיה שלי. 

אני קוראת כל מילה בשקיקה. מרשה לעצמי להסחף בדמיון. אני פורמת מוסכמות והתנגדויות ומלקקת את כל הנקודות המדממות מהפצעים שהוא חורט בי. אני נותנת לקנאה לעשות בי, ונותנת לכאב לסחוף אותי. אני מסתכלת עמוק בעיניים לכל מה שאף פעם לא יהיה שלי, אני מרגישה את היד שלו בתוכי, לשה חזק חזק את הקנאה, את הנחיתות. 

הוא נמצא כאן בשביל לשתול לי פנטזיות בראש, להצמיח אותן, לטפח אותן, ואחר כך לכרות לי אותן בלי רחמים ולהשאיר במקומן כאבי פנטום. הוא כאן בשביל להניח בראש שלי פנטזיות ואז להוריד אותן בזו אחר זו במפולת מתוזמנת לתפארת כמו דומינו ראלי כשהוא מחזיק לי את העפעפיים למעלה, מזריק לי פנטזיות ומציאות לסירוגין, דואג שאשאף להיות למטה מתחתיו, ולהרחיק ממני את הלמטה הזה כל פעם עוד קצת. 

אני צריכה את זה ככה.

אני צריכה קנאה שחורכת את הלב ומכווצת את הכוס, כיווצים סדירים, מונוטונים, פועמים כמו לב שבור.

אני צריכה פנטזיות שמגיעות בקונפיגורציה של רסיסים בלתי ניתנים להדבקה.

אני לא שייכת לו,

אבל וואו כמה שהייתי רוצה.

אני לא שייכת לו,

אבל איכשהו,

אני כבר מזמן מזמן לא שייכת לעצמי.

כל מה שחשבתי שאני יודעת על החיים האלה ועל בדסמ ועל התמסרות טוטאלית ויחסים בין גברים ונשים, בטל בשישים כשאני עומדת מולו, כמו האגו שלי, כמו הכבוד העצמי שלי, כמו המוח שלי. זה לא סתם שהוא מדייק איתי ומדייק אותי בכל פעם מחדש, זה לא סתם שכל הדברים הקבועים הופכים פתאום לזמניים במקרה הטוב, חסרי משמעות במקרה הרע; למשל השם שלי - לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים ונתנו לו אביו ואמו, ההורים שלי עשו עבודה לא משהו, אז הוא שיפר ושפצר, את סתומה, כל כך סתומה שאי אפשר לקרוא לך בשם אחר.

אז כבר שנה וקצת שאני סתומה.

כלומר, אני סתומה מאז שנולדתי,

אבל הזמן במחיצתו רק מחמיר את המצב,

ולכן אני סתומה לא רק בהגדרה - זה השם שלי, סתומה. היי סתומה, ביי סתומה, לילה טוב סתומה, שוב לא הבנת סתומה, שוב את מפשלת, סתומה, לא את לא יכולה לאונן, סתומה.

זלדה מתהפכת בקברה.

וגם אצלי הדברים קצת מתהפכים, קצת מתערבבים.

הגבר הזה הוא מערבל הבטון של חיי.

ככה, את כל מה שאני מכירה, הוא הופך לעיסה.

בעיקר אותי.

בכל פעם שהוא קורא לי בשם שלי, בשם שהוא נתן לי, זה כמו לקבל מכת חשמל קצרה ומזוקקת בכל ההשפלות שאי פעם האכיל אותי בהן, והוא האכיל. ממש האכיל, ממש הרבה. בכל פעם שהוא קורא לי בשם שלי אני פוגשת את הרצפה מטווח קצת יותר קטן ומרגישה בתחתונים את המוח שלי נוזל ונוזל ונוזל. 

בכל פעם שהוא אומר את השם שלי, הוא מוחק לי הכל. סדרי עדיפויות, רצונות, אמיתות מוחלטות, הכל פשוט מחוק. בכל פעם שהוא אומר את השם שלי הוא טוען אותי באנרגיה בלתי נדלית שרק רוצה לרדת, רק להתמסר, רק להיות שייכת לו, רק שישתמש בי. עוד ועוד ועוד ועוד.