ככה אני

אמצע יום

מרכז הסלון שלו

עומדים אחד מול השנייה

הוא מסתכל עמוק לתוך העיניים

המבט שלו קר כקרח

זה משתק

לא זזה

נושמת נשימות קצרות

יד שלו אוספת את השיער הפזור לצד אחד

מלפף את השיער סביב כף היד

ומרתק את הראש

עכשיו העיניים עצומות

הוא מחייך

מרגישה

ומנשק

לאט

בעדינות

היא מתחילה להגיב

והוא עוצר

משחרר את האחיזה 

ופוסע צעד קדימה

פוסעת לאחור

שוב

ושוב

קיר.

ראשה מוטה למעלה באצבעו

ידיו אוחזות בשיערה

בחוזק מטורף

עיניה נעצמות

הוא אונס את פיה

היא נחנקת

ופוקחת עיניים..

בוקר

השעון עוד לא צלצל

עוד יום של לבד

עוד לילה של חלום רטוב

שוב צריך להחליף תחתונים

ולייבש...  .

מי אני?

אני הכל.

זה יכול להיות בלתי נסבל לרוב.

אני מוצאת את עצמי במלחמות פנימיות כל הזמן.

זה מתיש.

מתיש להיות.. הכל.

להכיל את כל הניגודים האלה באישיות אחת.

להרגיש את הניגודים האלו מושכים אותי כל אחד לכיוון שלו.

להרגיש אותם.. חיים ובועטים בתוכי. מתרוצצים.

אני חסודה וזונה מזדיינת.

אני עצלנית ומלאת מרץ.

אני חסרת סבלנות ויחד עם זאת הכי סבלנית שיש- העבודה שלי מוכיחה זאת.

אני פרא אדם והכי מנומסת שיש.

אני אקסטרימית וחיה על הקצה ומצד שני רגועה מאוד.

אני אדישה והכי אכפתית.

אני רגישה ושמה זין...

וככה הלאה.

הכי גרוע הוא.. שאני לא מאוזנת.

אני רוצה להיות מאוזנת.

אני לא יודעת לעשות את זה.

הגבר שיעמוד לצדי צריך להיות מישהו מאוד חזק מנטאלית.

הוא צריך להתמודד עם שתי נשים שחיות בתוך גוף אחד.

הוא יצטרך להוביל אותי לאיזון הזה שאני כל כך מייחלת לו כי לבד אני לא מצליחה.

אחרי שנים

של אכזבה מעצמי

בגלל חוסר היכולת להגיד לשולט-

לא.

אני לא רוצה.

לא מתאים לי.

זה גבול.

אני מעדיפה ללכת הבייתה.

הצלחתי.

הצלחתי לומר - לא.

מילה בת שתי אותיות, חולם חסר, הברה אחת

וכמה קשה היה לי 

שנים

על שנים

על שנים

להיות מסוגלת להגיד אותה לגבר שולט בפנים.

גאה בעצמי.

אחלה הישג לסיים איתו את גיל 26.

סיימתי לחשוב על אחרים לפני שאני חושבת על עצמי

אם אני לא חפצה במשהו - הוא לא יקרה.

לכם רבותיי נותר רק לכבד את הרצון ואת הגבולות.

מישהו כאן פעם אמר לי

שאישה קובעת את המסגרת והגבר קובע את הנעשה בה.

אפשר לומר שאצלי הכל מתחיל במסגרת שגודלה

קוביית שש בש.

אבל למען הגבר שיצליח לגרום לי להפתח אליו

אבטל כל מסגרת.

אחרי לילה לבן שכזה 

אפשר להתחיל את היום

ולשם שינוי בלי מועקה בלב

ואכזבה עצמית.

יום יפה לא? :)

הוא מבקש ממני לספק את הסחורה.

הוא מבקש שאשלח לו תמונה שלי. עירומה. אחרי רבע שעה של שיחה.

״נראה אם יש לך אומץ״ הוא אומר. לא סיפקתי את הסחורה. התבאס עליי וחתך.

אחד אחר ביקש ממני להגיע למלון ולחכות לו עירומה. שמעתי את הקול שלו אולי 5 פעמים.

הגעתי? לא. לא סיפקתי את הסחורה.

אחד אחר הבטיח לי דייט ונילי בסוף הגענו למרחב בדסמי.

הוא לא הצליח לעמוד בפניי. 

אני בחורה קשה. דווקא הגברים החזקים שטוענים שהם יציבים כמו סלע, חזקים מנטאלית,

כאלה שמסוגלים לראות אותי מזילה ריר מול הזין העומד שלהם ולהגיד לי ״לא״- נכשלים. 

איך זה שמעטים הגברים עומדים בקצב שלי? 

בקטנה.. הכל טוב :)

את עוד לא מכירה

ועוד אין לך מושג מי הגבר שעומד לפנייך

ואת כבר נדרשת להתפשט

לרדת על ארבע

ללקק

למצוץ

ויותר גרוע - לסמוך על האדם הזה -

שאת מכירה בקושי 1% ממנו (אם בכלל).

כשאת מבקשת 

שהדברים יהיו בקצב שלך 

לאט

כי את רוצה להיות בטוחה שאת עושה את הדבר הנכון

להרגיש שלמה עם נתינת הגוף שלך לידיים שאת עוד לא מכירה כמו שהיית רוצה להכיר 

זה נקרא - שליטה מלמטה. לא פחות מזה.

למה? כי את מנסה ״לקבוע״ איך יראו הדברים.

כולם יודעים שביחסי שליטה נכונים 

האישה קובעת את הקצב בהתחלה

מודיעה עם מה היא מוכנה להתמודד ועם מה לא

מפגישה לפגישה, מסשן לסשן, מזיון לזיון - נפתחים יותר

והאמון נבנה- הוא לא יכול שלא להבנות בדרך הזאת.

איכשהו אף אחד לא פועל בדרך הזאת כולם, נשים וגברים כאחד, רוצים הכל כאן ועכשיו.

הסבלנות חלפה מן העולם הזה.

אחר כך נשים בוכות שהן פגועות ומנוצלות

לא פלא.

כשהוא עמוק בתוך הגרון שלי

אז טעים לי

כשאני יורדת על ברכיי כדי להביט בעיניו

אז נוח לי

כשאני נלחמת בין החבלים כדי לא להכנע לכוח שלו עלי

אני מרגישה כמטורפת

כשאני גולשת ברעידות אל תוך הגמירה אליה הוביל אותי

אני מאושרת.

עכשיו אני עומדת מהצד ומתבוננת על כל החוויות האלו שלי. מחייכת.

החיים ממשיכים.

אפשר להתקע מאחור 

ולחשוב

מה יכולתי לעשות אחרת

לנתח.

ואפשר

להתקדם עם החיים

ולעמוד בקצב המהיר בו הדברים מתרחשים אצלי.

New blog. New road. 

תמר? נוכחת.

שבת שלום.