דרך מוכרת בעיניים חדשות

מישהו פתח שרשור בפורום להתפקדות כל הצעירים מגיל 30. 

נפלא!

עכשיו אחרי שאספנו את כולם - מי לוקח אחריות על הקייטנה הזאת?

הם התחילו כבר להתלונן, וזה רק עניין של זמן עד שהקבוצה הזו תצא משליטה...

סוף סוף החיוך חוזר.

סוף סוף הוא נמתח בקלות על השפתיים.

קצת יותר חופשיה.

מסתובבת עירומה בבית נהנית מעצמי ומהשקט.

בכלל לא רציתי.

אבל היצר לספק ולעמוד לרשות כל כך חזק שזה היה כמעט בלתי אפשרי לסרב.

כל כך רציתי אנאלי אבל סרבתי מבלי להסביר.

שאר החורים משומשים ומספקים. החיוכים מתפזרים לכל הכיוונים. המבטים מתמזגים, מתמקדים ומתערפלים.

כל כך רציתי אנאלי. אבל סרבתי כי אני יכולה לסרב. 

כל כך רציתי אנאלי. 

לא רוצה להיות אני

"להישבר להיגמר להתעורר ואז לקום וללכת"

וגם

"לוותר להתעוור להשתכר להיסחף עם הזרם"

אולי קצת הרס עצמי מנחם...

יש הורסים בקהל?

אני לא אוהבת שדואגים לי. זה מכניס אותי למקום קטן, חלש ונזקק. 

אני לומדת לקבל את הדאגה הזאת ולהבין שהיא יכולה להגיע ממקום של אהבה ורצון לעזור. 

אז תודה לכל מי שהביע את הדאגה שלו לאור הפוסט הקודם 🙏🙏🙏

למען הסר ספק, הפוסט הקודם ממוען למי שהייתי נשואה לו. אני כבר לא נמצאת במקום הזה. המסר שניסיתי להעביר הוא, שאני מתחזקת ומוצאת את העוצמות שלי. מוצאת את המקום שלי בחיי ומפתחת את הערך העצמי שלי. אני לומדת שיש גם מקום לקבל עזרה, תמיכה, אהבה וכן - גם דאגה. 

נשיקות💋💋💋

אני לא רוצה לכעוס עליך.

אם אני אכעס, אני אקבל את המקום הקורבני.

אני לא רוצה לשנוא אותך על שנים ארוכות של התעללות.

אם אני אתמלא בשינאה הזאת, אני לא אצליח להוציא אותך מזרם הדם שלי.

אני יודעת שפעלת ממקום שהוא "בעדך" ולא ממקום שהוא "נגדי". לא הייתה לך כוונה להרוס אותי, אלא, לבנות את עצמך.

אני כאובה ומצולקת אבל משוחררת.

לא נותנת מקום לכעס הזה לכלות את האנרגיה, שמצאתי במקום נסתר בתוכי.

אני בוחרת שלא לכעוס, כי לא מגיע לך שאשקיע בך את הרגשות שלי יותר.

אני בוחרת שלא לכעוס, כי מגיע לי עכשיו יותר.

אז אני משתחררת ואני נפרדת.

יש מחשבה כזאת "הרי ברור שאי אפשר שהכל יהיה טוב. לא הכל זורם לפי התכניות שלך".

אבל בשביל מה אני צריכה את המחשבה הזאת? במה היא תורמת לי?

הרי, אין כח עליון שמאזן את הטוב והרע. הטוב והרע, הם בעייני המתבונן. 

עזבתי את הבית - טוב

הבן שלי קיבל אמא מאושרת יותר - טוב

אני לומדת להתאקלם ולהסתגל. שנה מחוץ לנישואים, זה זמן סביר להרגיש לא לגמרי יציבה. - טוב

מצאתי את הכוחות שלי - טוב

מצאתי מקורות תמיכה ותיקים וחדשים - טוב

אני עוצרת להקשיב לגוף שלי ולבדוק שהוא בטוב - טוב

אני מזהה דפוסים הרסניים ועוצרת לפני הנזק העצמי - טוב

אני מסתכלת לעצמי בעיניים ויודעת שאני מלכה - טוב

כל אחד מאלה היה פעם רע - אני בוחרת שיהיה לי טוב.

הרע הזה מיותר.

תקופות עם צריכת אנרגיה גבוהה יעברו, ואני אגיע לשלווה.

אתמול בלילה זיינתי את אישתי. לא התקלחתי אחרי כן. מה שאומר, שעכשיו את הולכת לנקות את הזין שלי, מכוס שהוא לא שלך. יש לך בעיה עם זה?

לא.

מצויין. 

תופס את השיער שלי ומוריד אותי על הברכיים.

נו? את מרגישה בהבדל בטעם?

את יודעת שהוא לא שלך.

כשאני מתקרבת עם הפנים ויודעת שהלשון שלי עוד רגע תצא למסע של עונג בחור התחת שלך, אלפי מחשבות רצות לי בראש. חלקן קשורות לידע קליני על אנטומיה, חיידקים, זיהומים, הדבקה וכדומה. חלק מהמחשבות על המאמץ והאתגר הרגשי והפיזי שבליקוק איזור כל כך שנוי במחלוקת - אצלנו אין מחלוקת, אתה קובע. 

ברגע שהלשון שלי נוגעת, מרטיבה, מלטפת, לוחצת, חודרת ומענגת, אני שומעת את הגניחה הראשונה שלך, את קול העונג הראשון, והכל נעלם. השקט ממלא את הראש, רק להיות קשובה לך. 

כי העונג שלך מתעלה על הכל. 

לא חשבתי שזה אפשרי.

כלומר ידעתי שכן, זה כבר קרה בעבר הרחוק, לפני אלף גילגולי חיים.

לטוס לבד.

חופשה לצמיחה והתחדשות. לשחרר את כל מה שאפשר ולאפשר דרך מאווררת יותר.

שינוי נקודת מבט

לראות שהאופק פנוי ופתוח ליצור את הדרך שלי, בקצב שלי.

למצוא את הקלילות שנעלמה מחיי ולהזמין אותה להצטרף למסע

עם חיוך ענקי 

ואהבה עצמית

תופסת את עצמי בידיים ומובילה את הדרך אל עבר האושר