ווידויים מהתחתית

אני מכניסה את עצמי לבעיות שרובן קשורות לפערי מידע בין אנשים שונים. כל עוד הם לא נפגשים- הכל טוב.

כשהם נפגשים זה מתכון לסוף העולם.

מהתיכון רציתי כאלה. מזל שבגיל 30 אני כבר לא שמה על אף אחד והולכת עליהן.

יש לי רגליים ממש ממש מכוערות. לא רק הצורה המגושמת והגוצית, לא רק כפות הרגליים עם האצבעות הקצרצרות. גם השוקיים העבים ומלאי הגירודים, גם הציפורניים, הכל.

אני באמת באמת צריכה פדיקור, וחוששת שאגיע והפדיקוריסטית פשוט תיגעל כל כך שהיא תרכל עלי שבועות אחר כך.

והכי קטע, שאני ממש ממש אוהבת שנוגעים לי בכפות הרגליים.

לפעמים אני עוצמת עיניים ככה באמצע היום, ויש ימים שאני מרגישה על עורי בעיניים העצומות את כל הידיים שנגעו בי וכל השפתיים שנשקו לי... וזה יותר מידי.

אני מכורה לקפאין, ולזירו במיוחד.

תמיד ממש זלזלתי במי שלא יכול להתחיל את היום בלי קפה, ועכשיו אני מתה אם עבר יום שלם ולא נגעתי בקפאין. כאבי ראש, עייפות ושנאה כללית הן תופעות הלוואי הנפוצות ליום ללא.

אני לא חושבת שיש משהו שאני טובה בו מספיק כדי שישלמו לי עליו כסף.

כלומר, אני לא חושבת שיש לי מקום בשוק העבודה (למרות שאני עובדת)

יש בתוכי גרעין קטן, קשיח כמו אבן ודוקרני של עייפות מתמדת.

גם אם התחזרתי על 8 שעות שינה, הוא ינדנד לי שעוד קצת.

גבר לא יבין מאבק פנימי אמיתי עד שלא יחזיק בפנים את הטמפון בזמן מס' 2.

ממש לא אכפת לך, מה?

And paying in naivety

הטעות היא שלי, כמובן, שאני בכלל בכלוב. לא בא לך לפעמים להיות רק אדם, לא אדם שהוא כלי למטרה אחרת, אלא סתם אדם, בדיוק כמוך?