על פני כל שנות היכרותנו, במעט הפעמים שהאנרגיה המינית הטעונה בינינו הסלימה לכיוון הרצוי, האינטראקציה שלנו הזכירה לי יותר מכל משחק ילדים. היא הייתה "צוות הברזל" שלי לאורך כל הבגרויות, אז היו לכאורה הזדמנויות רבות. למרות זאת, קרו פעמים בודדות, כשלה לא היה חבר ולי לא הייתה חברה, ויכולנו לתת לזה דרור בשעת לילה מאוחרת. לצערי, תמיד נשארנו ידידים ואף פעם לא מימשנו את זה כפי שהייתי רוצה. ובכל זאת, כשאני חושב עליה אני מחייך.
זכורות לי כל הפעמים (מה, שש שבע? לא יותר), אבל אחת אהובה עליי במיוחד, ואני תמיד נתקל בה ממש בסף התודעה שלי כשאני מנסה להגדיר בפני חבר/ה את הדבר הכי קרוב לאידיאלי שאני יכול להעלות על דעתי, מבלי לחשוף בפניהם את פרטי המקרה: אחת שאפשר להיות הכי טמבל לידה, ולזכות בחמלה ולא בבוז. הבחירה במילה הזו היא לא מקרית, עבורי עד היום היא טעונה במשמעות מיוחדת.
זה היה באחת הפעמים האחרונות בהן נפגשנו, והיא אכן הייתה חופשיה וקרובה יותר בהתאמה. צחקנו המון והיא התיישבה לי על הצוואר, חוסמת לסירוגין את נתיבי האוויר שלי (אני לא יודע למה היא צחקה כל כך הרבה, אבל אצלי אני מאמין שזו הייתה תגובה אופורית לגילוי וההתגשמות של פנטזיה בעת ובעונה אחת). זה היה קצר מאד, אבל רווי ומעובה ומלא שכבות וניואנסים. אני לא זוכר כבר איך בדיוק היא יצרה את מצב הדברים כך שכל פעם שהיא התרוממה קצת מעל הצוואר שלי (ומפעם לפעם, בהפסקות האלה, רחפה מעל הפנים שלי עם פלג גופה העליון, דבר שיכול להחליש אותי ברגע אחד גם כיום), היא נתנה לי הזדמנות להודות בכך. "אתה טמבל?" היא הייתה תובעת ממני, וכשלא הייתי נעתר, חוזרת ולופתת אותי. הייתי בהתלבטות קשה, שבקושי יכולתי לעבד באותם רגעים: מצד אחד, כל כך רציתי להודות בכך בפניה, אבל מצד שני, גם לא רציתי שזה ייגמר לעולם. וככה ידעתי, ולכן אני כאן.