|
|
|
מה יהיה עם להעלות משהו בשעה נורמלית,
שעה שהיא לא לקראת זריחה או בשיא הלבנה,
שעה שהראש לא טרוד יתר על המידה והמחשבות רצות בשיא לכם מקום וכיוון.
מעל 24 שעות של ערות,
איפה המישהו הזה שיגיד שזהו, זה מספיק להיום,
עשית את שלך והגיע הזמן שנייה לנוח.
מילה טובה,
אפילו רק נקודה למחשבה ושיפור לפעם הבאה,
יד נוקשה ומלטפת,
מבט חם ובוחן
והצמד מילים ״ילדה טובה״ אשר נאמר מפיך.
בא לי לפעמים להפוך את כל השולחן
לשבור את הכל
לצרוח על כולם
פשוט לאבד את זה.
אני רוצה להיות מסוגלת להוציא ממני את הכל במקום לאגור את הכל בתוכי, להנהן ולהסכים.
אני רוצה שיראו אותי
לא רק בגלל בגלל חיצוניות ודברים בנאליים
אלא בגלל מי שאני
אני רוצה שיראו מאחורי הבגדים, השיער האסוף, החיוך עם הגומה
שיתנו לי להתפרק,
לאבד את עצמי לשנייה
שימשיכו לעמוד שם למרות השברים
שיגידו לי שהכל בסדר
ושכל מה שאני אצליח להגיד זה
״כן אדוני״
מה יהיה עם השעות שינה?
מילא זה היה בגלל סיבה טובה, טיול לילי, פגישה סודית ומרגשת, משהו שובר שגרה או כל דבר אחר בעל סיבה מתקבלת אחרת.. אבל לא.
רק אני עצמי והמשימות שעוד נשארו.
נ.ב.
עזבו אותכם שטויות בואו נראה מי עוד ער רגע לפני זריחה
״את מאיימת את יודעת. אנשים מפחדים ממך״
״ממני?״
״כן. ממך״
״למה ככה?״
״את שקטה, מופנמת וקשה להכיר אותך באמת. אני גם לא בטוחה שאני מכירה אותך. כולם מכירים בך צדדים שונים אבל אין מישהו שמכיר את כולך״
אני לא בטוחה איך להגיב לזה
״אבל את יודעת מה? ברגע שעוברים את החלק הזה ומורידים קצת את השכבות מגלים מישהי שמתמסרת במאה אחוזים ותמיד תהיה כאן אבל עד אז כנראה שלא יפנו אלייך.״
קרה ואנטיפתית זה מה שהיו אומרים, אולי הם צודקים אבל בו זמנית יש גם ההפך הגמור.
כמה שכבות יש לבנאדם עד שהוא מכיר את עצמו לגמרי? האם יבוא היום שאני אדע מי אני באמת?
הזוי שעברו שלושים יום
שלושים יום שהם חודש
חודש לא מציאותי
כואב לראות את הכל,
חלקנו חוזרים לחיבוק
חלקנו חוזרים ללבד
וחלקנו לא חוזרים
לא סגורה איך ולמה החלטתי לכתוב כאן פתאום אבל זה הרגיש נכון. אולי כי אם לא כאן לא הייתי כותבת בכלל.. אבל מי יודע..
