בין ההפסקות

ככה הכי טוב.

עוד חודש לעזיבת המרכז.

חציתי את הכביש בדרך לדירה וילד נודר/דוקר עם קורקינט החליט לצרוח אליי משהו לא מובן ולברוח, נראה לי שהוא ניסה להבהיל אותי או סתם לחפש תשומת לב.

עצרתי ובהיתי בו והוא נעצר גם ובהה בי.

ותכלס,

באסה לי בשבילו, זה מה שיש לו בחיים כרגע כילד,

אני חוזר ומסתכל על הילדות שהייתה לי, התמימות, החברות, אשכרה ביליתי את הזמן בלגדול ולהיות ילד.

והילד על הקורקינט?

הוא כבר גמור, בגיל כזה צעיר, מבוזבז וכל כך מהר.

באסה לי, אבל יותר באסה לו.

עברתי את הדרך, לקחתי את ההחלטות ואני הגעתי למקום שרציתי להגיע אליו.

זה כאב, דיממתי, צרחתי, נשברתי.

נשארו צלקות, מגננות, הרגלים.

אבל טוב לי, 

הגוף שלי והמוח שלי שרויים בשקט, בדממה.

המיניות שלי מאוזנת,

המנטליות שלי מדויקת עבורי,

הפיזיות שלי מוסכמת עליי.

הפחדים, רציונליים ככל שיהיו - רעשי רקע.

טוב לי,

ועכשיו אחרי ששתלתי את העץ, הגיע הזמן לטפח אותו, הגיע הזמן להכין לי גינה משל עצמי.

"עבודה מרחוק"

לוקח קצת יותר זמן הפעם,

בלי לחץ, בלי למהר, מרשה לעצמי להתפייד כי זה מה שעוזר לי היום