|
|
|
כלכך כואב.
כלכך הרבה.
כלכך יותר מידי חוסר שאני מוצאת את עצמי הרבה בתחושת כלום.
ומה הטעם?
אין טעם.
או שיש.
תלוי איפה גלגל המזל יעצר.
אם נחיה גם נראה.
קלפים לא הוגנים.
ועדיין יש בי פינה קטנה ובה פנינה של תקווה.
לרוב אני נבוכה להודות בכלל שעוד מקווה.
שעוד חושבת שיש לי מקום.
שיש לי רצונות.
שיש לי כמיהה.
פנינה בתוך יהלום.
פלא הבריאה.
ויום אחד גם אותי מישהו יגלה וימצא.
ויחזיק וישמור וישאיר אותי קרוב.
יום אחד יגיע?
אולי.
שום דבר לא מובטח.
בחיים.
ממליצה 👍🏽👍🏽👍🏽👍🏽👍🏽👍🏽👍🏽👍🏽👍🏽👍🏽
אנחנו חיים באשליה הכל הזוי ברמות ואמיתי להחריד בו״ז FYI 🍒🦄🎡
די כבר די אני לא יכולה לנשום.
אין לי לאן לפנות.
איך אפשר ככה?
למה היא מנסה לערער לי את הכל? למה? למה? למה?
לא מגיע לי יחס כזה. די כבר.
לא מגיע לי.
לא מגיע לי בכלל.
מגיע לי יחס אוהב.
מכיל.
מקבל.
מבין.
ממנה כבר בחיים לא אזכה.
אולי לפחות אצליח ללמוד איך לזמן את זה מאחרים.
נמאס לי לנשום.
היא מעלה את הנפש היפה שלי.
עד לפני רגע עוד היה חוצץ.
הקרבה מקריבה את השפיות שלי.
לא מתאים לי.
איזה קלפים כוסאמאמק.
אני כלי במשחק שלה, לא יותר מזה.
לחיים שלי אין חשיבות.
לרצונות, לקשיים, לרגשות, אני כלום אני אוויר בשבילה זה הרי לא מעניין אותה.
מעניין אותה רק לעצב אותי על פי מה שנוח לה.
לפי הצרכים והרצונות שלה.
בחיים לא אהיה מספיק.
בחיים לא ארצה אותה.
כי אני לא בובה על חוט.
אני אריה אני לביאה אני טורפת אותה בשנייה.
עומדת על הרגליים האחוריות ולא מעניין אותי כלום.
רק רוצה לצרוח מהקרביים החוצה את הכל.
רוצה להקיא את הכאב רוצה לשים רוצה לשלוח אגרופים רוצה לנער לה את החיים רוצה שדי כבר די.
לא הייתי צריכה לחזור.
הפתרון היחיד הוא קילומטראז׳ משמעותי לפחות תלת ספרתי שמפריד.
וגם אז היא ממשיכה להחזיק ברצועה שלא מחוברת לכלום. גם אז היא מנסה.
אבל לפחות היא רחוקה.
בינתיים מכודררת בתנוחת עובר בפינה ובוכה, מדמיינת שיש לי משפחה אוהבת ומכילה.
פייק איט טיל ווי מייק איט אמרנו, לא?
תמיד תסמכי על הבטן שלך ילדה.
היא הרי תמיד צודקת.
לוקח זמן לנקות עיניים עיוורות ולב גדוש ועמוס.
אבל את יודעת.
תמיד ידעת.
פשוט העדפת להיות בעלטה.
*תזכורת בעיקר לעצמי - אבל תהנו למה לא, מקסימום ארוויח צומי לא מתנצל.
מרגיש לי רק נכון לתבל את הבלוג שלי בהבזקי אור אחרי כמה פוסטים מלנכוליים.
הרי בסופו של דבר אני יודעת שיהיה בסדר - אני פשוט עדיין עוברת בתוך הבוץ, קשה לראות את האור ככה.
והבוץ נכנס לי כבר פנימה, יש הרבה מאוד לנקות.
נראלי שבמקום שאשליך עליכם את הבוץ הזה ואוציא רפש,
עדיף לשתוק.
לא ככה?
יש גם מוזיקה, אתם לא חייבים לשמוע.
הלב שלי יודע לבכות.
הלב שלי מכיר כאב.
הלב שלי מדמם מחורים שלא אמורים להיות בו.
לב שבור זה לא כיף.
לב מחורר ומרוסק מתקוות שווא זה עוד יותר קשה.
והאמת היא?
אני לא מצליחה להיענות להודעות שמגיעות אליי.
פה ושם ( בדרכ אחרי שמפרסמת פוסט כזה או אחר ) פונים אליי פרופילים.
חלק רלוונטיים על הנייר וחלק לא.
למען האמת? הרוב לא.
חלקן מחממות את הלב.
חלקן מטרידות. מאוד.
מאחורי חלקן אני מצליחה לדמיין שיש גבר מתוק שפנה אליי בתמימות ובכנות.
ומאחורי חלקן אני מרגישה שאין כלום.
ואולי לחלקן עוד אענה, אבל לא מתוך אמונה שמשהו יקרה.
אבל המחשבה על לענות להודעות האלה, הרלוונטיות (על פניו) ולהתאכזב שוב - מרסקת אותי מבפנים.
המחשבה שברגע שיגיע הרגע לראות אחד את השנייה ושאולי שוב ידחו אותי - שוברת אותי ומקמטת את הלב שלי.
אני לא הכוסית הטיפוסית שאתם מחפשים.
אני לא נכנסת בתבניות האלה שאתם כלכך אוהבים לאהוב.
אלה שקל לאהוב.
אלה שאמרו לכם לאהוב.
הביקורות השורפות שקיבלתי מ"פרטנרים" (קטלק פרטנרים) כאלה ואחרים נשארות איתי כמו צלקת שחרוטה עליי ולפעמים אני מרגישה שגם כשכבר אשלים עם המשקל שלי או אפילו אחלים מהמצב הרפואי שלי שגורם למשקל הזה ובגדול כן אוהב את עצמי, גם אז הצלקות האלה ילכו איתי.
הדחייה שחוויתי - המילים ששמעתי - הסירובים שקיבלתי
אני רגישה.
מאוד.
זה נשאר איתי.
זה גורם לי להרגיש חלשה.
זה גורם לי לפחד מהנסיון - חשש מדחייה
נוספת,
כואבת,
שורפת,
מכלה.
איך אצליח לשכוח את כל הסיבות ללמה לא?
איך אצליח למחוק מעצמי את המודעות המוגברת לנראות שלי 24/7
איך אצליח שלא לתת מקום לכל הקריטריונים שפסלו אותי בגללם בעבר?
זה גורם לי לאבד תקווה קצת.
זה גורם לי להרגיש מיותרת,
זניחה.
אני לא יודעת מה התרנגולת והביצה - אבל אני לא מצליחה לאהוב את עצמי במראה.
אני מסתכלת ובמקום לחבק את הילדה הזו שמסתכלת עליי בעיניי עגל בוכיות אני אומרת לה שאני מבינה.
אני מבינה את כל מי שלא רוצה אותה.
אני מבינה את כל מי שדחה ודוחה אותה.
אני מבינה את כל מי שלא התחיל איתה.
אני מבינה את כל הבנים שכל-כך אוהבים להיות חברים הכי טובים שלה אבל מעבר לזה? הרי ברור שלא!
מצחיקולה
אני מבינה אותם.
ראית את עצמך?
למה שירצו לגעת בך אם אפשר שלא?
כן - ככה אני מדברת לעצמי הרבה מהזמן.
במודע או שלא.
אני לרוב שונאת לראות את עצמי.
לרוב שונאת את החוויות שהיו לי עד כה.
כלכך חסרות.
כלכך מלאות בריק.
רק מחפשת אמת.
לא בטוחה איפה אמצא אותה.
מנסה למצוא אותה בעצמי.
שונאת את הקלפים שחולקו לי.
המוח שלי הוא כלא.
מהטובים שפגשתי.
אתם ( הסביבה) הזנתם אותו בשטויות שנים על גבי שנים,
ואני את עצמי לא מצליחה לחלץ ממנו.
ונחשו מה?
אף אחד גם לא בא לחלץ אותי.
זה לא כמו בסרטים.
את המוח שלי קל לכם לאהוב - קל כלכך.
מהפנט אותכם המוח שלי.
ההומור, החכמה, השנינות, הציניות, כל האיכויות אנד דן סאם.
רק חבל שזה לא מגיע באריזה שיותר קל לכם להימשך אליה.
חבל שכל מה ששמעתי אי פעם כמחמאה שיטחית זה - יש לך פנים כלכך יפות! (את השאר תבינו לבד. או שתשאלו כל חברה שמנה והיא תסביר לכם בדיוק מה הבעיה באמירה הזו)
חבל שלא מגניב להראות אותי למשפחה, חבל שלהסתובב איתי ליד החבר׳ה שלכם זה לא הכי קול.
חבל שלא נותנים לי צ׳אנס להוכיח שזה לא מה שמשנה.
חבל שאהבה זה מצרך בסיסי.
חבל שלא מצאתי את עצמי, או אותך.
חבל שאני כלכך עצובה.
חבל על מי שמת.ה.
?si=19HVp-vk6y6WiTfm
תמיד הייתי אחת כזו שנותנת.
אחת כזו שאוהבת להעניק.
שאוהבת לעזור.
שלא יכולה לעשות חצי.
לא יכולה להיות חצי.
אם זכית להיכנס ללב שלי,
אתה זוכה בכל המלכות, לא חצי ממי.
אני לא יודעת חצי.
לא מסוגלת רק חלק.
לא יכולה אחרת.
אולי צריכה ללמוד אחרת,
אבל בינתיים,
לטוב ולרע,
זו אני.
אני לא מצליחה להפחית.
להנמיך,
לא לדאוג,
לא לאהוב,
לא לחבק,
לא לחייך,
לא לפעום,
לא מצליחה.
אני מהאנשים האלה שחושבים על האהובים שלהם כל הזמן.
לאורך כל הדרך.
חח מה זה חושבים?
נושאת אותם בתוך הלב בכיס חמוד כזה ופועמת אותם כל הזמן.
רואה משהו בצבע האהוב עלייך? חייבת לקנות לך.
בימי הולדת, מרימה פסטיבל לכבודך שזור בהפתעות ומתוקים ואוכל טעים ואהבה וחגיגה שהיא כולה שלך.
לא יכולה לפספס הזדמנות לשמח אותך.
לא יכולה לפסוח על זה.
רק רוצה להאכיל.
לפטם.
לערסל.
לאהוב חזק.
בקול.
באור.
בשמחה.
בחום.
בעיניי עגל אוהבות ובורקות.
בבערה.
לא יכולה אחרת.
לא יכולה חצי.
לא יכולה נו מה אני אעשה מההה
פשוט לא יכולה.
רוצה לאהוב כל שערה על גופך.
רוצה לנשק מהאצבעות עד לאוזניים עד לבהונות ולברכיים וגם מאחוריהן ומצדדיהן ומלפניהן 1 2 3 , אני אחשוורוש.
למה אני כזאת אבל למה.
אני לא עושה את זה בכוח וגם לא מצפה לקבל בדיוק את זה בחזרה.
אבל (ויש אבל), אני כן חושבת שבגלל שאף פעם לא קיבלתי חזרה כמו שאני מפנטזת ורוצה,
כמו שאני ראויה,
כמו שטענו לא מעט חברים וחברות שמגיע לי - ואני? קטונתי, משתדלת להאמין להם.
משום שלא חוויתי את ההדדיות הזו עדיין, אני פשוט מרגישה את החוסר חזק.
מאוד.
אפילו לא רק הדדיות.
רצון.
יוזמה.
פשוט פשוט אהבה.
ככה הכי הכי פשוטה.
טהורה כזאת.
אהבה שמכלה.
מכילה.
למה היא לא מגיעה? לי.
זו אני הדפוקה?
אני יודעת שכן אבל לא רק,
כאן לא אני ״האשמה״.
אלה פשוט הקלפים שחילקו לי.
סעמק.
לייט בלומר אמרתם.
הכי טוב לייט בלומר אמרתם.
אוף.
מרגישה ריקה.
מרגישה כאובה.
רק רוצה שימלאו אותי בחזרה.
רק רוצה אהבה.
רק רוצה עיניים חודרות ברכות לתוך העיניים שלי.
רוצה פשטות.
רוצה להינמס אחד לתוך השנייה.
רוצה חיבוק לא מתנצל.
רוצה ידיים שלא יכולות לרדת ממני.
רוצה מישהו שלא יוכל לפספס הזדמנות לשמח אותי.
שפשוט לא יוכל שלא.
כי איך אפשר שלא להזמין לי ב3 בבוקר מאמאזון איזה גאדג׳ט למטבח שבדוק שממש אוהב ואתלהב ממנו?
איך אפשר שלא לכתוב לי פתקים של אהבה מתוקים כאלה שעושים פרפרים ונעים בלב?
איך אפשר לפסוח בסופר על איזה משו שנראלך שיהיה לי טעים?
איך אפשר לא לחבק אותי שעות?
איך אפשר לא לשאת אותי בלב?
איך אפשר שלא לרצות להכין לי ארוחת בוקר?
איך אפשר שלא להשקיע בי את כל האהבה שאפשר?
איך?
לא מכירה אפילו לא חצי מזה, ומשום מה אני עדיין ממשיכה להיות אני.
אני לא מצליחה להפוך את עורי כנקמה או לא יודעת מה.
טקטיקת מלחמה.
לא. יכולה.
מה שאומר לי שכנראה שזו מי שאני ושאין לי הרבה ברירות.
עכשיו נותר לי להמשיך להחזיק באמונה שבאמת יום אחד אקבל חזרה.
שלא סתם אני ככה.
הרי לא יכול להיות שלא יגיע אף פעם ההוא שירצה.
נכון?
שיום אחד ארגיש מה זה אומר כוונה.
נכון?
יום אחד אחרי יחזרו.
נכון?
יום אחד אותי ירצו.
נכון?
יום אחד אותי יראו.
נכון?
יראה.
אחד.
בר מזל.
חכם.
שלא יוכל לתת לי לברוח לו בין הידיים.
כי איך אפשר?
אפשר.
באמת שאפשר.
אני כאן לספר לכם שרבים עשו זאת לפניו ואחריו אני לא ערבה אבל אתם יודעים איפה אני עומדת בנושא וזה.
קיצר? אפשר גם אפשר.
ואם היה אפשר לבקש שמשהו יהיה ודאי בחיים האלה, הייתי רוצה לבקש שזה יהיה ודאי.
או לפחות שיגלו לי את הסוף של הסרט - אני לא יכולה לחכות ככה עוד בחוסר ידיעה.
גם אם זה לא יקרה עבורי אף פעם - תגלו לי.
תנו לי להתקדם.
אל תתנו לי להמשיך לחיות עם תקווה ושיר בלב אם לא יהיה לי קהל לשיר לו.
רק זוג אוזניים אחד אני צריכה.
כל מה שאני מבקשת.
כןכן שמעתי ״ את ממש צעירה אבל, ילדונת קטנה, מה קרה לאן את ממהרת? יש לך זמן״ סתמו כבר, טוב?
זה לא הגיל זה התרגיל וזה תקף גם כאן.
כי אני כואבת את זה.
כי זה בוער בי שנים על גבי שנים.
כי אותי עדיין לא אהבו.
אחרי עדיין לא חיזרו.
עדיין לא חוויתי כמיהה הדדית.
עדיין לא הכרתי תשוקה של אחר אליי.
עדיין לא חוויתי משהו שנשאר איתי.
מישהו.
לא קרה.
אני כותבת ומרגישה בחילה.
מרגישה חלשה.
פתטית כזו, מסכנה.
שופטת את עצמי.
שופכת את עצמי - לחומרה.
ואומרת לעצמי - זה פוסט פריקה.
מותר לך ילדה.
מותר לך להתבטא, זה לא הופך אותך לפחות.
אל תחנקי את הדמעות, תני להן לשטוף אותך כי זו האמת שלך תני לזה לצאת כי אין לך ברירה.
זה אמיתי זה חד זה שורף זה לא הוגן זה מחניק זה מרסק זה מכפכף זה מחרב אותי מבפנים. או חלק ממני לפחות.
משום מה התכונה הזו עטופה גם באופטמיות (לא הכי) זהירה ואני מוסיפה לקוות ולהאמין שזה יגיע אליי.
שהאהבה שלי פשוט כלכך חזקה שהיא כנראה מהדהדת במרחקים קוסמיים פרא-היסטוריים ועד שהיא תסיים את הסיבוב שלה ותחזור אליי למלא לי את הלב - ייקח עוד קצת זמן.
חמודה הנאיביות של השטויות שאני מספרת לעצמי כדי לנחם את עצמי.
לפעמים אני אפילו חושבת שזה פחות אמונה ביום טוב ויותר שכחה של יום קודר.
כאילו שהכאב והטראומה בלב כלכך חזקים שאני שוכחת לפעמים את הכאב.
מדחיקה את המציאות שכואבת לי כלכך.
שוכחת כמה אני כואבת אותה ופשוט שמה מסכה,
וממשיכה.
מזייפת לכם עוד כמה רגעים של תקווה.
פייק איט טיל יו מייק איט.
מה שכן אני מרגישה הכי הכי קרובה שהרגשתי אי פעם למייק איט :)
זה גם משהו,
לא ככה?
בינתיים לפחות.
?si=GJjPNly4oXRt6y1U
כן, שמתי עוד טראק.
sue me.
