מכירים את זה שאתם מחליטים משהו, שלמים איתו, עובר יום, יומיים והכל חלק, שבוע שבועיים וכלום לא מזיז לכם אבל אז פתאום תוקף אתכם הגעגוע? בלי שום פאקינג טריגר, משום מקום הוא צץ.
ההיגיון נעלם, והרגש משתלט על הכל ומנסה לשכנע אותך למה את צריכה להתחרט ולחזור אחורה לאיך שדברים פעם היו, שאולי לא תמצאי עוד משהו כזה, שאפשר להתפשר ולהוריד סטנדרטים ולהתנחם במה שהיה.
למזלי הרגעים האלו חולפים מהר, ובפעם השלישית בערך שאני מסבירה לעצמי למה זאת הייתה החלטה נכונה אני מצליחה להשתכנע, אבל פוחדת שזה יהפוך לפעמים תכופות יותר, ולגעגוע חזק יותר. לפחות יש לי את כל מה שצריך מסביבי כדי להתגבר, לשקוע בעצב ובזכרונות ולצמוח מהם.
סיימתי הרבה מהימים שלי בתחושה שאני לא מספיק טובה, שאני לא עובדת מספיק טובה, נשלטת מספיק טובה, חברה מספיק טובה, אחות מספיק טובה, בת מספיק טובה, וזה גרם לי לתסכול, לאשמה ולהתקפי כעס על כולם. אז יש מנטרה שאני משננת לעצמי הרבה בזמן האחרון, בעיקר לפני השינה, בסוף היום כשעולים לי כל הרגעים הפחות מוצלחים שלי מהיום.
עשיתי את המיטב שיכולתי היום, ואני אהיה אפילו יותר טובה מחר.
ועד אז מי שאני לא מספיקה לו שייזדיין, כי אני דיי קורעת לעצמי את התחת🫢
