בעבר היה חוצץ כזה שיושב בנייני לעולם בחוץ, הוא היה שקוף וראו הכל, אבל שדברים התפוצצו או עפו לכיווני זה לא ממש כאב, והתפתחתי להיות הרפתקן שאוהב לצנוח במדינת אוייב או באמצע יער לא חקור, וללכת לאיבוד שם קצת... בסוף פשוט חוזרים הביתה, מתקלחים והולכים לישון, נגמר הסיפור...
לפני כמה שנים הייתה איזה תקלה במערכת, המגן לא עבד לרגע, וקיבלתי פצצה לפנים, ממש... התעלפתי... נכנסתי להלם קרב... ומאז אני בתהליך החלמה... העיניין שכבר אין מגן... הכל נכנס פנימה, ישר לפרצוף וללב...
אני חושב שאם הייתי נולד ככה הייתי מתפתח להיות אדם זהיר, שיודע איפה הגבולות שלו...
אבל אני מרגיש כמו החלאה של מוח גורילה, ולב של יונק דבש... עדיין רוצה אקסטרים, התרגשות בדציבל של פיצוץ גרעיני, אבל אני רגיש כמו ילד, הכל מזעזע מפחיד ומלא חרדות, שאני מסוגל להנות הווליום של התחושות האלה, אבל הם פחות מהסוג שאני מחבב...
מניח שכרגע בתקופת חיים הזאת, שאולי תמשך עד סוף חיי אלמד לשחק עם השדים שלי, ואשיר בראש, בדיוק בדיוק כמו שאני, ככה זה טוב...
מזל שיש לי אחת אלילה כזאת בחיים, שיודעת לשפוך עלי דלי של צבע כשאני מתעורר שחור כולי, היא הכי טובה בזה שפגשתי בחיים, גוש של אהבה ואור❤️