בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

you are the everything

לפני שנתיים. 16 ביוני 2022 בשעה 17:55

למה?

 

רובר ברסון כתב שככל שיש לו יותר אמצעים, ככה שליטתו בהם פחותה. 

רוצה לומר בעצם- מגבלה זה חופש, מגבלה זה לפתוח את הראש, להיות יצירתי.

מגבלה זה לשים סדר , בהכל.

 

ואני, אני כולי בלאגן אחד גדול.  

לבד לא יהיה סדר. 

ואני מתכוון לסדר בראש.

משם הכל מתחיל? 

 

יש סרט של שנטל אקרמן, שכחתי את שמו, על בחורה שעושה כל יום סלט ומתעכבת על חתיכה מדוייקת של המלפפון והעגבניה וכו וככה כל יום והסצינות האלו של החיתוך סלט ממשיכות וממשיכות ויש סדר בסדר הפעולות שלה ולאט לאט היא מתחילה להתבלגן עם הסלט ובמקביל גם המצב הפיזי נפשי שלה מתבלגן. 

 

זה למה .

 

ואם זאת את- זה עוד (הרבה) יותר (מ)נחמד!!

לפני שנתיים. 8 ביוני 2022 בשעה 16:32

אני נופל לאחור 

ואפילו לא שאלתי

לא בדקתי

פשוט ככה

עומד

משתהה עד שהמיץ ייצא 

והעשן מהאזניים הופך מלבן לשחור...

 

נופל לאחור

מבלי להביט או לשאול

ויודע.

 

היא שם.

מחכה

מצפה

בסבלנות שלא הכרתי

ברגש שאין לו מקום והגדרה אבל באותה המידה- מאוד ברור

 

ואני יודע,

שכשאפול,

בידיה- יהיה יותר,

טוב.

 

עד כדי כך🌹

 

לפני שנתיים. 27 במאי 2022 בשעה 15:22

 

אני רואה אותם בכל פינה, בכל דרך,מביטים עליי עם המבט הסמכותי הזה שלהם, חסר הפשרות שאין שום אופצייה להתעלם ממנו.

תעצור,

תפנה לכאן,

אל תכנס לשם.

חלקם מתעתעים.

יושיטו לך יד ל״כיף״ כאילו הם עכשיו חברים הכי טובים שלך ואתה תתפתה להאמין .

אבל מה, שניה אחכ - אצבע משולשת והכל חוזר חלילה.

הוראות, שלא לומר פקודות לביצוע.

 

אבל.... 

אם תתמרד, תסרב, תתקומם, תתעלם, תפנה מבט, תזלזל,

תחשוב שאתה יודע יותר טוב מהם מה נחוץ כאן-

 

סוף לסיפור. 

 

 

לפני שנתיים. 22 במאי 2022 בשעה 14:29

תמיד נמצאת

אף פעם לא נוטשת.

אפילו כשמאכזבת.

 

ואני , 

 

תמיד שלה.

 

ללא תנאי.

 

 

לפני שנתיים. 18 במאי 2022 בשעה 21:04

 

 

"what we want and what we need"

 

 

לפני שנתיים. 3 במאי 2022 בשעה 14:43

ומה עם אלו שלא מתו?

שנשארו בחיים?

שנפשם אכולה מטראומה שאינה נותנת רגע אחד של שקט. ואם מתגנב רגע שקט, הוא מייד מגורש על ידי רגשות אשם.

מה עם המשפחה, החברים, המעגל הקרוב והרחוק של אלו שהלכו?

מה עם כל המוות המיותר הזה שתפס קביעות בחיים שלנו כאן כאילו שאי אפשר אחרת?

מה איתנו?

 

מי זוכר אותנו? 

 

לפני שנתיים. 30 באפריל 2022 בשעה 13:36

כשמנסים לקלף מדבקה מהמקום שאליו הייתה דבוקה, תמיד ישאר חלק ממנה עדיין דבוק.

וזה לא משנה אם הייתה דבוקה יומיים, שבועיים, חודשיים או שנתיים.

 

תמיד ישאר ממנה משהו. 

 

לפני שנתיים. 16 באפריל 2022 בשעה 17:43

למה אתה לא מחייך?

למה אתה שותק?

אתה עצוב?

קרה משהו? 

אם פגעתי אז מתנצל...

מכבי שוב הפסידו?

אז מה קרה? 

אבל מה? 

 

 

מה מה? מה מה? 

חלק מהעלייה היא הנפילה,

 

חלק מהעונג שבתקומה טמון בעונג שבנפילה. 

 

כי אם לא ניפול- איך נקום?

 

 

לפני שנתיים. 6 באפריל 2022 בשעה 17:53

שבוי מרצון לגחמותיה

היא של רבים ואני-

רק שלה

כולי שלה,

ללא תנאי, בכל עת

כשרוצה- תביא אותי לגבהים שלא ידעתי על קיומם

ואני, אני בכלל עם פחד גבהים קיצוני.

 


לעיתים היא קשה, רעה, משפילה, מנחיתה וקובעת איך יראה יומי הבא

עם חיוך מרוח או עם פרצוף נפוח

 


ותמיד אבוא לעוד. בפרצוף מתחנן,

כמו כלב שלא אכל 3 ימים,

אנבח, אקפוץ ואשתולל

והיא, בתנועה אחת בכל פעם, תתן מזור לנשמתי- ותרגיע

כי אין עוד מלבדה,

אין כמותה

ואני

רק

שלה.